הצתה מאוחרת

ארבל סימנה מטרה

הדברים החמורים שגילה השבוע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ביחס להתנהלותה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל (כיום שופטת בית המשפט העליון), לא יוכלו להישאר ללא הכרעה. אין מדובר רק בפרסום עיתונאי, וגם לא בתלונה של חבר כנסת, ואף לא באצבע מאשימה מצד פרקליט בכיר. המדובר, עכשיו, בראש התביעה במדינת ישראל, המגלה, בפומבי, כי ארבל סימנה את שרון כמטרה ופעלה להפלילו. מזוז מייחס למעשה לארבל שיבוש מהלכי חקירה ומשפט תוך ניסיון לתפור תיק לשרון. העובדה שניסה מאוחר יותר לתקן חלק מדבריו, לאחר הלחצים וההשמצות שספג, אין בה כדי לשנות את האשמה הפומבית שהטיח בה.

דברי מזוז גרמו לסערה גדולה, גם בפרקליטות, ובעקבות זאת הוא נאלץ להתנצל בפני עובדי הפרקליטות. ואולם, יושם לב, כי מזוז לא חזר בו מהדברים נגד ארבל. הוא מוסיף להאשימה בשיבוש מהלכי חקירה ומשפט.

המסלול המסתמן עתה הוא דרישה להדיחה מכהונת כשופטת. ח"כ שאול יהלום, החברה בוועדה לבחירת שופטים, כבר העלה דרישה זו. שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד, יושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, יאלץ להביא זאת לדיון בפני הוועדה. עם או נגד רצונו.

סעיף 7 בחוק יסוד: השפיטה, קובע כי כהונת שופט לא תסתיים אלא באחת מאלה: בצאתו לקיצבה, בהתפטרותו, בהיבחרו לתפקיד אחר המונע המשך כהונתו בתפקיד, על-פי החלטת שבעה מחברי הוועדה לבחירת שופטים, החלטה של בית הדין המשמעתי. שתי החלופות האחרונות הן הרלוונטיות לענייננו. בנוסף, סעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כי משהוגשה קובלנה על שופט או נפתחה נגדו חקירה פלילית או הוגש נגדו כתב אישום, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה שיקבע.

המחוקק אכן קבע מסלול של הדחה/השעיית שופט שנמצא דופי בהתנהלותו. אלא שהמחוקק לא לקח בחשבון - וגם לא יכול היה לחשוש - מפני מצב שבו אותם אורגנים שאמורים לפעול למען טוהרה של המערכת המשפטית, עלולים למצוא עצמם במצב שבו יתקשו לבצע את מלאכתם, איש איש וסיבותיו:

- היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, יתקשה מן הסתם להורות על חקירה פלילית נגד ארבל, במיוחד בגלל מעורבותו האישית בגילוי מעשיה (מזוז גילה כי ארבל ניסתה לתפור תיק לשרון);

- השר לפיד, ונשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, יתקשו לייזום בירור מעשיה של ארבל, בגלל מעורבותם החריגה והמוזרה במינויה לבית המשפט העליון.

נזכיר, כי לפיד וברק קיבלו לידיהם, באופן מסודר, במסמך-התנגדות שהגשתי, מידע מתועד בדבר מעורבותה של ארבל בשורה של פרשיות פליליות לכאורה, בהן: מידע על כך שניסתה למנוע, לפני הבחירות, את חשיפת זהותה של הפרקליטה המדליפה (עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ), ואף ביקשה לעכב את הפרסום עד אחרי הבחירות (כדי לפגוע בסיכוייו של שרון באותן בחירות). ארבל פנתה ביום 21.1.04 אל היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין ודרשה ממנו, במפגיע, להימנע מחשיפת זהותה "עד אחרי הבחירות". את המידע הזה חשפנו כאן (30.4.04). הצענו לחברי הוועדה לפנות אל רובינשטיין ולקבל את אישורו למידע הסנסציוני. הוועדה לבחירת שופטים הסתפקה בהכחשתה הגורפת של ארבל. למה לתת לעובדות להפריע.

זה לא היה העניין היחיד שנהדף בלא בדיקה על-ידי הוועדה. חשפנו כאן ניסיון של ארבל לקבל שוחד מאהוד ברק ומלימור לבנת (כשביקשה מהם למנות את בעלה לתפקיד דירקטור, בתקופה שטיפלה בעניינים רגישים שלהם בפרקליטות); מידע על חלקה הבלתי תקין בפרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות; מידע על 200 אלף ש"ח שלקחה מהמדינה באופן בלתי תקין, ועוד ועוד.
כל המידע הזה הונח בפני לפיד-ברק ובפני יתר חברי הוועדה, באופן פרטני. אך חברי הוועדה המובילים מיאנו לבדוק זאת כדבעי. הם הסתפקו בהכחשה גורפת מצד ארבל, ואצו-רצו למנותה, ללא בדיקה כפי שחייב הדבר. עכשיו, כאמור, עומדים לפיד-ברק בפני מציאות עגומה: הם עומדים בפני מצב, שבו יצטרכו לגונן על המינוי, למרות החשיפה החדשה של היועמ"ש מזוז.

יותר מזה:

שופטי בית המשפט העליון, כולם כאחד (למעט אסתר חיות וסלים ג'ובראן), האמורים עתה לדון בעתירות נגד שרון, התכנסו כידוע כשנה קודם לכן והחליטו להציג את ארבל כמועמדת מטעמם לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. עכשיו הם ימצאו עצמם במצב בעייתי, העלול לפגוע קשות בבירור העתירות לגופן: מצד אחד הם מתבקשים על-ידי העותרים להעדיף את המלצת ארבל (על פני החלטת מזוז) ולהורות ליועמ"ש להגיש כתב אישום נגד שרון; ומצד שני, הם יתבקשו על-ידי מזוז ופרקליטיו של שרון לדחות על הסף את העתירות, גם נוכח גילויו של היועמ"ש, לפיהם בשלב מסויים (בתקופה שאחרי דצמבר 2003), סימנה ארבל את שרון במטרה להפלילו, בכל מחיר.

השופטים הנכבדים ייצטרכו להכריע: האם יש להאמין לארבל (ארבל א' או ב', ראו להלן), או, כפי שהם עושים ברגיל, להעניק גיבוי להחלטת היועמ"ש. וכאן קיימת בעייה מיבנית, שהרי ארבל היא עתה בשר מבשרם. היא חברה במועדון האקסלוסיבי, וכל מילת ביקורת ו/או הטלת דופי בה, בכישוריה או בכוונותיה נגד שרון, עלולים להשליך נגדם. שהרי הם, כאמור, היו השופטים שהתכנסו והחליטו לקדם מועמדותה לעליון. סביר להניח, כי יש להם עניין אישי, כמעט לכל אחד מהם, לגונן עליה (וכך גם על עצמם והחלטתם). בנסיבות אלה, קשה לצפות לפסק דין נקי מפניות.

ארבל א' וארבל ב'

יום אחרי פרסום ההחלטה, כבר החלו גורמים שונים לתקוף את מזוז ולדרוש ממנו לפרסם את חוות הדעת של ארבל, שבה המליצה להגיש כתב אישום נגד שרון בעבירת שוחד. דרישה דומה הועלתה בעבר נגד יועצים קודמים, בעניינים אחרים, ואלה דחו את הדרישות. אלא שמזוז, שמבין היטב היכן הוא חי, עומד לתרגל את ארבל ואת כתבי החצר, שחלקם עדיין שומרים לה אמונים.

נודע לי, כי מזוז עומד לפרסם לא רק את חוות הדעת שבה המליצה על העמדת שרון לדין (מרס 2004) ואת טיוטת כתב האישום שצירפה, אלא גם את חוות הדעת הקודמת, שבה היתה שותפה, ובה המליצה לגנוז את תיק החקירה נגד שרון, בנימוק של העדר ראיות (דצמבר 2003). כך יוכל הציבור להיווכח: יש לנו ארבל א', וגם ארבל ב', ומי יודע כמה גרסאות היו לפרקליטה זו. פעם היא קובעת שאין ראיות, וזמן קצר אחר כך קובעת שדווקא יש. ומכיוון שעסקינן בראש ממשלה מכהן, וכתב אישום נגדו עלול להוביל לתוצאות דרמטיות, לא קשה להבין את משמעות הדבר: פעם היא קובעת למעשה ששרון יכול להמשיך בתפקידו כראש ממשלה; ופעם שניה היא מבקשת לשלוח את שרון הביתה ולהעמידו לדין פלילי. האם אפשר להתייחס ברצינות לחוות דעתה, זה גם זו? האם לאור הרקורד האישי המפוקפק של ארבל ניתן בכלל לתת משקל משמעותי לטיעוניה?

מזוז התייחס לאופן התנהלות ארבל בתיק שרון, כאל תופעה פסולה ובלתי תקינה. הוא הזכיר גם את התיקים הנוגעים לרפאל איתן וליעקב נאמן. אנחנו מזכירים כאן גם את כתבי האישום שהגישה ארבל נגד דרור חטר-ישי (שלושה כתבי אישום, מהם זוכה!!!), אביגדור קהלני (זוכה פעמיים!!), ואת רדיפתה אחרי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ומ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט. את אולמרט וריבלין, לדוגמא, היא החזיקה במקום רגיש במשך שלוש שנים (!!!), עד שהמליצה לגנוז את תיקי החקירה נגדם.

במדור זה התייחסנו לתופעה זו, ואף טבענו את המונח: "קלפי מיקוח". הצבענו על שיטתה של ארבל: להשאיר תיקי חקירה פתוחים נגד אישי ציבור, ללא הכרעה, ובכך לייצור מאזן אימה כלפיהם. מזוז התייחס לכך מיד עם כניסתו, כשאמר בדיון בלשכת עורכי הדין, כי את התיק של ריבלין סיים תוך שבועיים (תיק שהחזיקה ארבל במשך שלוש שנים) וכי לא היתה שום הצדקה להחזקת התיק במשך שנים.

לעליון, על גבו של שרון

שאלת השאלות היא: מה גרם לארבל לשנות עמדתה - מהמלצה לגנוז את תיק החקירה נגד שרון (דצמבר 2003), להמלצה חד-משמעית להעמידו לדין (מרס 2004) ו"הכרזת מלחמה" נגד מזוז, עד כדי הוקעתו והשמצתו ברבים באמצעות כתבי חצרה.

אחת התשובות האפשריות לכך היא המצב אליו נקלעה ארבל, בעקבות החשיפות בדבר מעשיה הבלתי כשרים. נודע לי, כי באותה תקופה הביעה ארבל את חששה בפני כמה גורמים, כי מינויה אינו בטוח עוד. ארבל חששה, כי המידע הבעייתי המצטבר, ירתיע את הנשיא ברק לתמוך במועמדותה, על-אף שהתחייב בפני השופטת דורית ביניש לעשות זאת.

אין אנו בוחנים כליות ולב. ואולם, לראיה, זה היה השלב שבו החלה ארבל לשנות את התנהגותה: בתקופה זו היא הגישה תיקון לכתב האישום (תוך ניצול מעמדה כמ"מ היועמ"ש) ובו האשימה את אפל במתן שוחד לשרון; ומאוחר יותר כתבה טיוטת כתב אישום נגד שרון אותה הגישה למזוז (בניסיון לכפות עליו את עמדתה).

מי פתי ויאמין שמדובר בשינוי עמדה בתום לב? אחרי הכל, יש לזכור: האזנות הסתר לאפל בוצעו במשך כשנתיים, החל מ-1988. החקירה בפרשת האי היווני התנהלה במשך שלוש שנים (לאחר השנתיים). בכל התקופה הזו, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, עסקה ארבל בכך באופן תדיר. היא גיבשה את עמדתה תוך כדי תנועה. היא ליוותה את התיק וקיבלה עשרות החלטות בנושא. אחרי כל זאת, אחרי כל החקירות והעדים והראיות שגובשו, היא החליטה כאמור בדצמבר 2003, ועימה כל הצוות המקצועי שליווה אותה, כי אין ראיות להגשת כתב אישום. בחודשים שלאחר מכן לא נוספו ראיות חדשות ולא התגלה משהו דרמטי שיכול להצדיק את השינוי בעמדתה.

מזוז מגלה עתה - מה שנראה על פניו נכון - כי בשלב הזה סימנה ארבל את שרון כמטרה, ופעלה להפלילו. דבר זה מעלה אפוא חשד, כי ארבל "רכבה" על גבו של שרון כדי לטפס לעליון. כך נהגה תוך שיבוש חמור של מהלכי חקירה ומשפט. מיותר כמעט לציין, כי לו היה מדובר בחשוד אחר, הוא היה מושם מאחורי סורג ובריח. ארבל, לעומת זאת, נאחזת בקרנות המזבח.

ארבל סירבה למסור תגובה בפרשה זו.