ממבצע יונתן למבצע בנימין <br>

גם אלו הלוקים בחוסר רגישות לאומית לא במיוחד הבינו את פשר התייצבותם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, בחסות דובר צה"ל, בקצהו של מסלול הנחיתה.

מבצע "בית השואבה" - שראוי יותר להיקרא "מבצע בנימין", על שמו של המנהיג הלאומי הנועז, שהחליף ברגע אחד את זהותו ואמונותיו - התנהל בפיקוד צבאי מלא; בעוד אופיו ומהותו של הסכם הכניעה עם החמאס, המשמש רקע דרמאטי לו - כולו מדיני ואזרחי.

מה עוד שאין להבין מהי ההילה ומהי התהילה אותן ביקשו לנכס לעצמם היושבים על בימת מקבלי-הפנים, בעוד שני המדינאים המתפארים מעליה הובסו ונכנעו על-פי כל אמת מידה אסטרטגית לאומית ובינלאומית; בה בשעה שראש המטה הכללי, כנציג צבא רופס, שלא נקף אצבע מבצעית לשובו של לוחם משורותיו; ואחרי הכל והחשוב מכל - בעקבות ראשי מודיעין וּבִיון טריים, שהכריזו קבל עולם, כבר בתחילת דרכם המקצועית, על קוצר ידיהם.

אני מנסה להרהר במבצע אחר, משמעותי הרבה יותר, המוכר כל-כך לבנימין נתניהו, המתהדר בשם אחיו המנוח. אפילו אותו "מבצע יונתן" עטור מופת, שהתנהל כקרב גבורה נדיר, פלאי ויחיד מסוגו - לא זכה לכללי טקס מרשימים שכאלה.

אמנם עין המצלמה לא הייתה אז קבועה ונוכחת בכל קרן-זווית בחיינו האישיים והציבוריים, אלא שמסתבר, כי העושים במלאכה, בסתר ובגלוי, שנטלו סיכונים אישיים ומערכתיים מרחיקי לכת באותו מהלך חילוץ נועז הרחק מגבולותינו - לא כל-כך חשבו על עצמם אותה שעת חסד עצומה.

כידוע, כתום "מבצע-יונתן", לא חזר ממנו, להוותנו, גיבורו, מובילו ומתכננו. לעומתו, להבדיל, הרי שב"מבצע-בנימין" הנוכחי - זה שהונצח בהנפת הדגל-הלבן ההיסטורית מול ארגון הטירור הבולט באזורנו - הגיבור שרד פוליטית, לפי שעה; וראו זה פלא, הוא דווקא בחר להתייצב על אותה בימה צבאית מתוקשרת ולחפות על התבוסה המדינית והצבאית, בחסות כלי הנשק המפורסם והבלעדי שלרשותו: פיו ולשונו.

בעוד שר ביטחון נעדר כל אוריינטציה פוליטית, צבאית, חברתית או מוסרית, קובע עצמו בחזית הכניעה הלאומית; הרי שהפגנת נוכחותו של הרמטכ"ל החדש ברגעי החולשה הכואבים ביותר של צבאו נראית לחלוטין שלא במקומה. כלום לא יכול היה הרמטכ"ל להתחמק מהאירוע המביש בתואנה כי מבצע "בית-השואבה" הוא "מבצע בנימין" - כמוהו כאבן-רחיים בצווארו?

דומה, כי על-רקע כל הכישלונות האחרונים בהתנהלות הצבא הישראלי, בגבול הצפון ובגבול הדרום, באי מענה הרתעתי מתמיד כלפי מדינות הטירור המתפתחות בלבנון ובעזה, ההישג היחיד הוא רגע נחת תקשורתי, רגשני ודביק, שמספק רייטינג קליל למדי צה"ל הדהויים, כמו-גם חשיפה זולה לדרגות העלובות, שמאחוריהן אין ממש.