הָעֲשׂיָּה
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים יְקוּם שֶׁהָיָה
אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ מֵהַתְחָלָה
כְּשֶׁרוּחוֹ מְרָחֶפֶת עַל כֹּל מַה שֶּׁבָרָא
אָז הַמַּיִם הָיוּ עוֹד בְּטֶרֶם הַכֹּל קָרָה
הַכֹּל נוֹצַר וְהָיָה הַכֹּל שָׁם בְּעִרְבּוּבְיָה
אלהים עָשָׂה סֶדֶר בְּמָה שֶׁבָּרָא וְהָיָה
לֹא רַק בְּאֹמֶר וּדְבָרִים אֶלָּא בַּעֲשִׂיָּה
מְלַמֵּד שֶׁצָרִיך עֲשִׂיָּה וְהַרְבֶּה ְתוּשִׁיָּה
הָעֲשִׂיָּה הִבְדִּילָה בֵּין הָחֹשֶׁךְ לָאוֹר
כִּי הָאוֹר מוֹלִיך אָדָם לְחֹפֶשׁ וְלַדְרוֹר
לָכֵן נֶאֱמַר כְּבַר יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר
וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דַעַת מַתְחִיל וְגּוֹמֵר
אָז קוּם עֲשֶׂה וְאַל תִּסְמוֹךְ
חֲנוֹךְ בִּנְךָ לַעֲבוֹדָה חֲנוֹךְ
עֲשֵׂה זֹאת בְּאַהֲבָה וּבְרֹךְ.
בראשית
האות בֵּית של בראשית היא האות הפותחת את התורה ולא האות אַלֶף שהיא מסמלת את הראשונות ואת אלהים מכאן שבבראשית כבר נרמז לאדם רמז חשוב, להיות עָנָו ולא להתבלט בראש כראשון ועליון, ראה הקב"ה אדון האדונים קדש האות בֵּית האות השניה בסדרה. במקורותינו נאמר כי: כי קוצה של האות בֵּית מכיל עולם ומלואו, לא כל שכן האות בית כֻּלָּה ויש ביטוי תלמודי שאומר: אילו היו כל עצי היערות קולמוסין, וכל מֵי הַיַּמִּים דְּיוֹ , וכל בני האדם לבלרין, אין אנו מספיקים לעמוד על כל המשמעויות הגלומות בה.
וכאן ראוי להביא את מחשבת ישראל על הפסוק הפותח את הדברים על הבריאה ועל העשיה. חכמינו כבר כתבו בעניין זה דברים שנאמרים על-ידי כל מאמין מישראל כל בוקר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם , ואתה הוא משנברא העולם" כלומר אלוהותו של הקב"ה איננה תלויה בקיום העולם , או באי קיומו , הוא קים גם אם אין עולם כלל. מכאן שמשמעות סדר הבריאה וסדר העשיה איננו תנאי לאמונה שבאמירת המלה בראשית, אין הכונה לאמר כי לא היה דבר לפני הראשית הזאת, אלא זה בא לאמר למאמין כאשר הקב"ה החליט לעשות סדר ביקום התחיל ראשית מעשיו לברוא
שמים וארץ ולמעשה לתת לשכלנו הצר להבין כי השמים והארץ, הם הדבר המוחשי שכיכול האדם לתאר לעצמו את התהוות היקום והאנושות.
ששת ימי מעשי בראשית
לאחר שעשה יום יום דבר אחר דבר במשך ששת ימי המעשה, ביום השביעי הקב"ה כבר לא עשה דבר סים את מלאכתו בתום יום הששי אז ברא את האדם ואחרי זה הוא "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" . רש"י (רבי שמעון יצחקי שחי החל משנת 1040 עש 1105) נתן לעבודת הבריאה משמעות לזכות ישראל על ארץ ישראל, אך הוא בסס פרשנותו שלא כהרגלו בדרך כלל על המדרש. אבל לעצם הבריאה הוא הבהיר כי הבריאה וכל מה שמסופר עליה, איננו תנאי לאמונה באלהים, כאמור אלהים קים לפני בריאת העולם וקים לאחר הבריאה ולכן האמונה באלהים, איננה מותנית בקבלת הַגִּרְסָה של הבריאה, היצירה והעשיה. רש"י מתנתק מן התהליך ההיסטורי ועובר להסביר את שיטת הבריאה ואומר:. אלהים עשה את האדם "מן התחתונים" , כלומר מן האדמה מן הָחֹמֶר ואחר כך "מן העליונים" כלומר מדברים שברומו של עולם היא הָרוּחַ שנפח באפושל האדם שיצר.
מכאן שהגוף הוא חֹמֶר והנשמה רוּחַ. זה עובר כחוט השני גם בבריאת העולם: ביום ראשון נבראו שמים לעליונים וארץ לתחתונים בשני ברא רקיע לעליונים ובשלישי ברא היבשה לתחתונים . ברביעי ברא המאורות לעליונים ובחמישי וישרצו המים לתחתונים. ובשישי הוזקק לברוא לתחתונים ולעליונים ביום אחד ואז ביום השישי בערב בין השמשות ברא את האדם. נהג כך בבריאה כדי שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כלומר כדי שהברואים לעליונים ישתוו למספר הברואים לתחתונים, מכאן שהייתה שיטה בריאה ובעשיה שברא ועשה הקב"ה.
אם לא כן ניתן היה להסתפק בפסוק: בראשית ברא אלהים את השמים והארץ (א/א) והלא השמים מלאים כוכבים, שמש וירח והארץ מלאה בכל מה שברא. אלא שהקב"ה בא ללמדנו שלא רק יצירה חשובה אלא עֲשִׂיַת סדר ביצירה. במאמר פה ולשים כל דבר במקומו ואשר למטרה לשמה הדבר נוצר או נברא, כלומר יכול היה הקב"ה לצוות שהדברים יעשו בבת אחת ובעת ובעונה אחת והם היו נעשים, אלא שהוא בחר לעשות זאת בהדרגה במשך ששה ימים, כדי שיקבע את היום השביעי לעשיה כיום שַׁבַּתּוּן מן העבודה - על כן בתום העשיה הוא שבת וינפש. כבר בפתח התורה נקבע היסוד הסוציאלי לטובת האדם ושם לו גבול לעבודה שעליו לעבוד כדי לפרנס את משפחתו ולהתפרנס בעצמו, יום מנוחה בתום המלאכה. הוא יום השבת. לא יום שישי ולא יום ראשון.
עם בריאת האדם נוצרו גם מעלליו
משנברא האדם שם אותו הקב"ה בְּגַן בְּעֶדֶן ואסר עליו את האכילה מעץ הדעת כצו אלוהי ראשון שהיה על האדם לקימו האדם הפר את הצו ונענש. הפרה זו היא בבחינת הפרת אמונים. לכל הדעות יצירת האדם היא מעשה חושב וחשוב, כי בלעדיו אין חשיבות לטבע שנוצר בעבורו. לא בכדי נאמר : ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו.(א/כו) הקב"ה מלמד אותנו כי גם אם האדם סבור שיודע הכל, ראוי שיתיעץ עם פחותים בערכם ובחשיבותם ממנו, זה איננו מפחית מ
כבודו. כשם שהקב"ה התיעץ על המלאכים המשרתים אותו ולא ראה בכך פחיתות כבוד. ויש באמירה בצלמנו ובדמותנו משום אמירה שהפוגע באדם בגופו - בצלמו וברוחו - בדמותו, פוגע הוא בקב"ה, כי האדם נוצר כביכול בצלמו ובדמותו של הקב"ה. יש רמז בכך האומר: כל הפוגע בזולתו בגופו ובנפשו פוגע הוא בקב"ה.
לכן בכפור נצטווינו לבקש מחילת של האדם שפגענו בו, כי גם מי שכפר באמונה או בעשית דבר בניגוד לתרי"ג המצוות, הקב"ה סולח ומוחל לו, אך אם הפגיעה הייתה באדם בצלמו או בדמותו, רק האדם רשאי לסלוח ואם לא נתבקש לסלוח , אין הקב"ה מוחל על חטאו זה. לעניין בריאת חוה יש משמעות רבה בבריאתה כי היא נבראה מצלעו של האדם, כי היא חלק בלתי נפרד ממנו. בכך שָׂמָה התורה את האשה כמו האדם. התורה שמה את האדם וחוה אשתו עליונים על כל דבר אחר שנוצר על-ידי הקב"ה. האדם ישלוט בכל , באדמה , בצומח ובחיה בציפור וביצורים שבמים . חובה על האדם לְשַׁמֵּר את היצירה ולא להשחיתה במעלליו והנאתו ולנוחיותו.
תולדות האנושות
כאמור התורה איננה ספר היסטוריה, היא מביאה את התהוות האנושות בצורה כרונולוגית, כדי שכל יצורי עולם יראו את עצמם חלק מן הבריאה אבל כל עם או חלק מן האנושות רואה זאת אחרת. רואה זאת שונה ממה שאנחנו צאצאי אברהם יצחק ויעקב רואים זאת. ואכן פרשת בראשית מונה לנו את עשרת הדורות מאדם עד נח, לידענו כי בני אדם שונים זה מזה . אדם הוליד את קין והבל וקין הורג את הבל. אולם מכאן ואילך אנו רואים את תחילת הַתַּשְׁתִּית של האנושית החל בבן השלישי של אָדָם וחוה שהולידו את שֵׁת ששמו מעור מחשבה על תשתית לאנושות שנתהוותה מבנו של שֶׁת אֱנוֹשֹ ושת, שת הוליד את קֵינָן , שהוליד את מַהֲלַלְאֵל, שהוליד את יֶרֶד וירד הוליד את חֲנוֹךְ וחנוך הוליד את מְתוּשֶלַח ומתושלח הוליד את לֶמֶךְ, ולמך הוליד את נֹחַ.
מכאן ואילך יעברו עוד עשרה דורות מנח עד לאברהם אבינו. ותולדות עמנו מתחילה מהדור העשרים ואילך. נכון יהיה לציין כי שמות עשרת הדורות לפי שמותיהם מסמלים את מה שעתידים אנחנו לדעת את הטוב והרע בבני האדם. כשהאדם בא מן האדמה ושת הִוָּה את התשתית ואנוש ראשית האנושות ובקנן החלה האנושות לְקַנֵּן-לְהִתְבַּיֵּת ונוצרה אוירה הודיה לבורא עולם במהללאל. ומיד לאחר מכן החלה בתקופת ירד ירידה בבני האדם לשפל והיה בזמן חנוך לחנוך לדור דבר שהביא לאריכות ימים בדור מתושלח ואחריו בימי למך האדם נהיה שפל רוח עד נח. מכאן ואילך נשארה האנושות כבימי בראשית יורדת ובקושי מתרוממת וקם איזה לֶמֶךְ שֶׁשַׂם עַצְמוֹ על העולם מֶלֶךְ.
כֵּן אָנַחְנוּ נִסְעָרִים מִכֹּחַ הֲָעִמידָה
שֶׁל צָעִיר שֶׁשִּׁלֵּם בִּגַלָל הַמְְִּעידָה
בִּשְׁנוֹת בְּדִידוּת וְסֶבֶל בַּשְּׂרִידוּת
כִּי לָמַד מָה פֵּרוּשׁ פְּדוּת בַּיַּהְדוּת
לֹא אִבֵּד תִּקְוָה וּבְסַבְלָנוּת חִכָּה
מַאֲמִין בְּעַמּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּשֶׁנּוּ נִדְכָּא
כִּי עֶרֶךְ הָאָדָם מַצְפּוּנוֹ שֶׁל עַם
יָדַע שֶׁיָּשׁוּב שָׁלֶם לָאָרֶץ מְאֵי שָׁם
עַל כּךְ נֶאֱמַר אַשְׁרֵי הָעַם שֶׁכָּךָ לֹו
אַשְׁרֵי הָעַם שֶׁה' נִלְחַם בִּשְׁבִילוֹ
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֶלֶּה מְגִינָיו
עַם שֶׁאֵין לוֹ יָקָר מִשְּלוֹם בָּנָיו
נִזְכּוֹר זֹאת לָעַד וְלוּ בִּגְלַל גִּלְעַד.