שניט ושיפמן, מה עם בעיית גנבות הזרע?

קשה לאמוד את היקף התופעה, אולם ניתן לשער על בסיס נתונים. משרד הבריאות מדווח על 116,599 לידות של נשים יהודיות בשנת 2009, ומתוכן 7,400 לידות לנשים יהודיות לא נשואות. חלקן הן תולדה של הפריות מבחנה, ובמאמרים מקצועיים מדובר על 4% לידות בהפריה חוץ גופית, כך שמספר ילדי המבחנה הוא 4,663 בשנה. אם מפחיתים מספר זה מתקבל סך של 2,736 ילדים לנשים יהודיות לא נשואות, שאינם תוצאה של הפריה חוץ גופית.

בין אלה יש כמה לסביות שהתעברו כתוצאה מתרומת זרע וולונטרית מהומו, אבל סביר להניח שלא התקיים משגל, כך שההפריה היא חוץ-גופית, ואגב גם במקרים של הורות הומו-לסבית, ידועים מקרים שהתרומה נהפכה להונאת אבהות, כאשר ההבטחות השונות (ויתור מזונות, והסדרי ראייה ליברליים) מתפוגגות עם בוא הקטין לעולם. מכאן שיש כ 2,500 מקרי גניבת זרע, או הונאת אבהות או אבות בעל כורחם בשנה.

לאחרונה יש התקדמות מסוימת בפסיקה, אשר מוכנה להכיר עד גבול מסוים שאין חובת קורבן גניבת הזרע (או הונאת אבהות) לשלם מזונות לקטין כמו אבא שהביא הילד לעולם ממערכת זוגית ארוכת טווח. בשני פסקי דין מבית המשפט למשפחה בת"א מהשנתיים האחרונות בהם נידונו דרישות של נשים חד-הוריות מבחירה למזונות ודמי מדור, נפסקו מזונות בסך מינימום של 1,200 ש"ח, ודמי מדור אפסיים או עד 200 ש"ח. באחד, השופטת עליסה מילר פסקה אפס שקלים למדור, ובשני השופט פאול שטרק פסק 200 שקלים למדור לילד, כאשר שם האבא היה איש עסקים עשיר מאוד. שניהם ידועים כשופטים קשוחים מאוד עם גברים, ובדרך כלל שניהם נדיבים באופן יוצא מהכלל בפסיקת מזונות אסטרונומיים לטובת נשים.

בפסה"ד מפי עליסה מילר, תמ"ש 1241/05, ט. ר, ר. ש, ר. ל נ' ק. פ, (תל אביב, 31/5/2010) בנסיבות של אם חד הורית מבחירה, הגברת הייתה מרצה באוניברסיטה המשתכרת 18,000 שקלים בחודש, והאדון היה הנדסאי שפוטר והיה משתכר 13,600 שקלים לפני שפוטר. היא ביקשה ממנו תרומת זרע בהפריה והטיפש הסכים. נולדו תאומות, והפרופסורית מייד הגישה תביעת מזונות על סך 8,000 שקלים לחודש לשתי התאומות כשמתוך זה דרשה 1,700 שקלים למדור, כלומר מימון המשכנתה על דירתה והוצאות החזקת דירתה. ולהלן רשימת הדרישות של הפרופסורית: עבור חינוך: 125 שקלים לחודש, צהרונים: 800 שקלים לחודש, והשאר לביגוד, חידוש פרטי רכוש, היגיינה ותספורת, צעצועים ספרים וחוגים. כן נתבעו הוצאות מיוחדות לבת ש' עבור קלינאית תקשורת, מטפלת משלבת, מוזיקה טיפולית ורכיבה טיפולית על סוסים. הנה גם פרופסוריות באוניברסיטה, שלא חסר להן כסף, עוסקות במלאכת גניבת הזרע.

מילר קבעה שלגבי צרכים הכרחיים (1,200 שקלים לחודש לילד) אין הבדל בין אבא בעל כורחו ואבא "רגיל". "היקף החיוב במזונות הכרחיים של קטין שנולד מחוץ למערכת נישואין זהה לשל קטין בעל אותם צרכים אשר נולד לזוג נשוי". אולם, ל"גבי צרכים שמעבר לצרכים ההכרחיים, חלה החובה על שני ההורים, מדין צדקה, ובהתאם ליכולתם". מילר קבעה שבחלוקה איננה חצי-חצי.

"חרף ההלכה הפסוקה כפי שנסקרה לעיל, מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה יש לחלק את הנטל בין ההורים בצורה שונה, כאשר מדובר במזונות מדין צדקה. לטעמי, בנסיבות הקיצוניות של המקרה דכאן, בהן אם פנויה מחליטה להביא ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין (בהזרעה מלאכותית), כאשר נוכחותו של אב בחיי הקטין אינה וודאית כלל וכלל, במיוחד כאשר כבר בתחילת ההיריון האב נעלם מהתמונה, הרי מלכתחילה לוקחת על עצמה אחריות גדולה יותר. במקרה כזה, סבורני, כי חובת האב מצטמצמת למזונות ההכרחיים, והוא אינו חייב לספק רמת חיים שהאם קובעת".

מילר לא פסקה מדור לתובעת, אשר רכשה דירה לפני הולדת הקטינות, ולקחה משכנתה בהתאם ליכולתה. השופטת מילר סירבה לחייב את האבא בהשתתפות בהחזרי משכנתה (כאשר השופטת הבהירה שחיוב במשכנתה שקול לחיוב בשכר דירה כדמי מדור): "במקרה דכאן מדובר בתובעת, אשר רכשה את הדירה לפני הולדת הקטינות. לנתבע, כדבריה, "לא היה כל קשר לרכישת הדירה". האם לקחה משכנתה בהתאם ליכולתה, ואיני סבורה, כי זה המקרה בו יש לחייב את הנתבע בהשתתפות בהחזר המשכנתא".

שימו לב, שההליכים נמשכו 5 שנים, ופירושם מבחינת הגבר הקורבן חמש שנות עינויים, סבל, הוצאות עו"ד, וטרטורים בבתי המשפט. אפשר לומר שאותו גבר יצא מהשופטת מילר בשן ועין. הוא חויב לשלם 2,400 שקלים עבור שתי ילדות, שזה בערך משאיר לו 75% הכנסה פנויה והוא יוכל להתקיים, איכשהו. כיצד יוכל להתקשר לאישה חדשה ולהקים בית בישראל, זאת כבר בעיה אחרת, וסביר להניח שגם הוא ירוץ למרפאה על-מנת לעבור עיקור והקפאת זרע, כמו רבים. טוב עשתה מילר שקבעה כי אין לשלם לגנבת זרע את המדור. אולם, טעות אחת כן מיוחסת למילר.

היא בחנה את כושר ההשתכרות, שהוא בדרך כלל מבחן השמור לגבר המעלים הכנסות או שאינו עובד מספיק, ונאמר עליו שישכיר עצמו למשמרת עבודה נוספת כפועל פשוט והעיקר שיביא עוד כסף לפיות הילדים. אנחנו לא רואים באבא בעל כורחו, או בתורם זרע כמי שיש להטיל עליו חובה לצאת ולעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בעבור ילדים שהובאו לעולם נגד רצונו, ושמשתמעת השתעבדות של הגבר למען אותם ילדים, כדי שהילדים יוכלו לרכוב על סוסים, על חשבון הזמן הפנוי של הגבר לפיתוח זוגיות חדשה כבחירתו, והבאת ילדים לעולם, שהוא רוצה בהם, עם בחירת ליבו.

קצת לפני כן, בתמ"ש 35180/06 (ת"א, פאול שטרק, 2/3/2009), מזכירה של איש עסקים הנשוי לאחרת, נכנסה להריון והולידה שתי תאומות. הגבר טען שהוא אב בעל כורחו. המזכירה השתתפה עם הגבר באורגיות, ובעבר נכנסה להריון וביצעה הפלה. הגבר טען שהעובדה שהייתה הפלה בעבר מעידה כי היה מוסכם ביניהם שלא להביא ילדים לעולם. האישה החליטה יום אחד לתבוע ולהטיל עיקולים. בשל העיקולים האישה החוקית למדה על קיומה של המאהבת, ובכל זאת קיבל השופט את גרסת המאהבת שלא התכוונה "לגרום לנטישת אשתו לטובתה". הגבר התעקש שהבהיר למאהבת שמדובר ב"הרפתקה במישור המיני בלבד", ולראייה השתתפותה באורגיות "סוערות".

נקבע שבמקרה זה מדובר באישה שהביאה ילדים לעולם בעצמה ללא שיתוף הגבר בעניין, ולכן ניתן להבין שלמעשה היא לא חיפשה את האב לצרכי ההוצאות הללו בזמן אמת. "אין בקביעת חובת האב לזון את ילדיו מלמנוע תביעתו כנגד האם בטענת "הסתמכות" על התחייבותה לשאת בעצמה בכלכלת ילדיהם. תובענה כזאת תואמת את הפסיקה בעניין עצמאות תובענת קטין למזונותיו, מהיחסים בין ההורים. עילת התובענה צומחת מעצם הולדת הקטינות כאשר ידועה לאם התנגדות האב לעצם ההיריון עצמו ותוצאותיו. אין זה המקום כדי להכריע בתובענה עתידית בין ההורים.

יתכן ובמסגרת דיני החוזים, התנהגות האם מתפרשת בנטילת אחריות בלעדית מצדה בכל הקשור לגידול ומזונות הקטינות. די להעיר שאם אין בזכותו של האב לכפות על האם לבצע הפלה, אזי יתכן והאם צריכה לשאת בתוצאות התנהגותה הכוללות את עצם קיום יחסי המין ובסיכון כניסתה להריון. יתכן ובתובענה במסגרת דיני החוזים יצליח האב לשכנע את ביהמ"ש, שהימנעות האם מהפלת הקטינות כאשר אין ולא הייתה מניעה מבחינת האם, יש לפרשה כהסכמת האם לקבל על עצמה, אם לא את כל הכרוך בגידול הקטינות, אזי לפחות לשאת בחלק הארי בצרכי הקטינות".

משפט המפתח בפסק הדין של שטרק הוא: "במקרה זה מדובר באישה שהביאה ילדים לעולם בעצמה ללא שיתוף הגבר בעניין, ניתן להבין שלמעשה היא לא חיפשה את האב לצרכי ההוצאות הללו בזמן אמת". בית המשפט לא נקב במספרים לגבי רמת השכר, אך קבע שניתן לייחס לאישה את רמת השכר הממוצעת במשק, ולגבר "פעילות כלכלית לא מבוטלת" אשר "טמונה [בה] יכולת השתכרות לא מבוטלת, אולם, בהתאם לנסיבות המקרה, אין בכך כדי להגזים מעבר למידת חובתו לשאת בצרכי הקטינות הקיימת לפי הלכות אוחנה וצ'נבוי, ובהתחשב ביכולת ההשתכרות של האם".

לא ברור כמה דרשה המאהבת עבור "צורכי הקטינות" אולם השופט מצא שהצרכים עומדים על 5,425 שקלים לשני ילדים, לא כולל מדור. בסופו של דבר קבע בית המשפט סך של 1,500 לכל ילדה הכולל 1,250 ש"ח, פלוס תוספת "נוכח גל העליות במחירי הצרכים החיוניים", והמדור עצמו, ועוד "דמי טיפול בסך 500 שקלים (250 שקלים לילדה) עד להגיען לגיל 6 או כניסתן למעון ויציאת האם לעבודה". כלומר, במקרה של אב בכל כורחו, בו לא הוכח שהולדת הקטינים לא גרמה תוספת מדור, נפסקו הוצאות מדור לא יותר מ 200 שקלים לילד. שטרק לא יכול היה להתאפק ו"השחיל" לגבר 5,000 שקלים כהוצאות משפט, למרות שהגבר לא היה יכול להימנע מקיום משפט, לאור תביעותיה הסחטניות של גנבת הזרע.

לפחות במקרה זה אישר השופט שטרק לגבר לתבוע את האישה בחוזים או נזיקין על שהוליכה אותו שולל. מכיוון שהחוק מורה לו להתייחס לילדים שנולדו, ולא לדרך בה באו לעולם, לפחות הביא השופט בחשבון את אלמנט הכפייה והסחטנות במידה מסוימת, ולא "קרע לגבר את הצורה". לגבי המדור, ניתן להישען על פסק הדין כראייה לכך שגנבת זרע איננה יכולה לדרוש "מדור", בנוסף למזונות ההכרחיים. שטרק ידוע כמי שבשנת 2008 קצב לאברך שהקצבתו ממשרד הדתות הייתה 1,700 שקלים לחודש, לשלם בעד 3 ילדים 4,450 שקלים, כאשר ברור שלאותו גבר חסרים 2,750 בחודש על-מנת לעמוד בהוצאה. סביר להניח שאותו אברך בילה מאז מספר פעמים בכלא, שם לימדו אותו מה דינו של בטלן שתורתו אומנותו.

חריגה בנוף העכשווי היא השופטת מירה דהן. זו החלה את הקריירה בבית המשפט למשפחה לפני שנה בפסק דין שנוי במחלוקת בו הטילה קנס של 35,000 שקלים על גבר שכתב בבלוג שהוא סובל נפשית מכך שאישתו מונעת ממנו קשר עם ילדתו. כך סימנה עצמה מירה דהן כשופטת אנטי-גברים מיומה הראשון. לשופטת זו הגיע סיפור לוהט של קברניט אל על נשוי ועובדת במחלקת השיווק של אל על שהתלבשה עליו.

ראו תמ"ש 13871/08, ג.ג.כ, ד.כ נ' ר.ש (ת"א, 11/7/2010) בסיפור הזה הגברת בת 44 שנים, והקברניט היה בן 53 עם אישה ושלושה ילדים בגירים. השופטת מקבלת את העובדה שהגבר הודיע לה אין ספור פעמים שאינו מעוניין בילדים נוספים, ושמדובר בהריון כפוי. היא אפילו מקבלת את העובדה שהתובעת הסתירה מהגבר טיפולי פוריות שעברה בגיל 43, ושהיא התעסקה עם כל מיני גברים אחרים. אולם מירה דהן איננה מסוגלת למחול לגבר על הכבוד הנשי האבוד. שוב ושוב היא נוזפת בגבר: "הנתבע אינו משתף עימה כל פעולה בגידול הילדה - כל הנטל נופל עליה", כאילו שהגבר שהוא בגיל של סבא, ולא אבא צעיר ורענן, אמור להתחיל את חווית האבהות בפעם הרביעית בחייו רק בגלל שנמאס לשותפתו למין להיות רווקה.

דהן, אשר חזרה על ההלכות של מילר ושטרק מצאה דרך להכניס לגבר דמי טיפול: "בהתייחס לעובדה שהאם נאלצת לטפל בבת לבדה ,שכן האב אינו מקיים כל קשר עימה". מדוע שיקיים קשר עם אחת שרוצה לסחוט אותו? את דמי הטיפול מירה דהן איננה מייחסת לדין האישי, שהרי זו המצאה מודרנית-פמיניסטית שנועדה להעביר כספים מגברים לנשים. דהן כותבת: "לעניין דמי הטיפול, כלל ידוע הוא כי חובת האב במזונות ילדו כוללת גם את החובה לטפל בו ישירות, או לשלם את הוצאות הטיפול למי שמטפל בו במקום ההורה (ע"א 4280/90 כהן נ' כהן, דינים עליון כרך יח 927; ע"א 2136/90 גיל נ' גיל, דינים עליון כרך יז 917).

מטרת דמי הטיפול הינה לפצות את האם עבור טיפולה הישיר, או עבור הוצאותיה לטיפול חיצוני כגון: קייטנות, שמירה אצל מטפלת, מעון וכד'". אנו שואלים, מדוע בכלל מוכנה מירה דהן לשמוע את הטענה שהגבר איננו עוזר לאישה, אם היא מקבלת את העובדה שהאישה בחרה בעצמה להביא את הילד לעולם ויש לה יכולת כלכלית לא מבוטלת. האם השופטת באמת מצפה מהגבר, שהוא לא כל כך צעיר, שיעזוב את אשתו ויגיע ל"עזור" לאשת השיווק לשאת בעול גידול הילדה, כאילו היו זוג נשוי? הרי אישה זו ידעה שאם היא ממשיכה בהריון, היא זו שתטפל בילד לבד, והגבר לא יעזוב את אישתו, אז מניין הסימפטיה המוגברת לגנבת זרע חובבת טייסים זו?

הגברת ביקשה 7,100 שקלים מתוכם 4,000 שקלים רק עבור מטפלת ועוד 1,750 שקלים להוצאות הדירה שלה ובסך הכול 8,850 שקלים, (כמעט 2,000,000 שקלים מחולקים ל 18 שנים). אילו ניתן לה מבוקשה, עם סכום כזה היא בכלל לא צריכה לצאת לעבוד. בסופו של דבר נתנה מירה דהן לגנבת זרע זו 2,700 שקלים ועוד צ'ופר בדמות דמי טיפול בסך 500 שקלים עד גיל 8, מחצית המעון, וכל מיני סכומים רטרואקטיביים, אשר אישה נשואה לא הייתה זכאית להם, אבל לדעתה של מירה דהן, גנבות זרע זכאיות ליותר זכויות מנשים נשואות. קראנו ונגעלנו, אולם נגעלנו גם מפסק הדין נגד האבא שפרסם באינטרנט את כאבו כאב המנוכר לילדו. לאור חוסר הוותק של מירה דהן, ולהיטותה להיענות לכל בקשותם של הנשים, סביר להניח שפסקי הדין של מירה דהן אינם ראויים לשמש כתקדימים.

לפני הפסיקות של מילר ושטרק, נציין את תמ"ש 964601/97, (ת"א), שם הגיש גבר הודעת צד ג' נגד אישה, ודרש שיפוי בשיעור סכום המזונות, משום שהקטין נולד מ"גניבת זרע". הטענה הייתה שהאישה יצרה מצג כוזב, שהיא משתמשת באמצעי מניעה, ומכאן תביעתו על הפרת חוזה, תרמית (סע' 56 לפקודת הנזיקין) ורשלנות (סע' 35 לפקודת הנזיקין). השופט גייפמן דחה את תביעת הגבר אך ציין כי "אי שימוש הגבר באמצעי מניעה, בבחינת "יזהר השוכב", לכל היותר הוא בגדר "אשם תורם", ואין בו כדי לפטור את האישה, כשמועלית נגדה טענה של מצג כוזב.

טענה נוספת שמושמעת היא, שגלולות למניעת הריון אינן בטוחות לחלוטין, ואין לאדם שליטה אבסולוטית באפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום יחסי מין. גם טענה זו אינה יכולה לפטור אישה, כשמועלית נגדה טענה של מצג כוזב, באשר נכונות ליטול סיכון מועט אין פירושה מוכנות ליטול סיכון רב". לדעתו של גייפמן גיבוש חוזה שתוכנו קשור לחדר המיטות אינו מתאים לעולם דיני החוזים, אבל "להבדיל מהעילה החוזית, מצוי התובע, במישור הנורמטיבי, על קרקע מוצקה יותר בעילה הנזיקית של תרמית, שנדונה בתביעה של "גניבת זרע".

ישנם דיבורים באוויר שלקראת סוף השנה תחול רפורמה בדיני המשפחה בארץ, כאשר דן שניט יפרסם מסקנות הוועדה לאחריות הורית וביטול חזקת הגיל הרך, ופינחס שיפמן יפרסם מסקנות הוועדה לחלוקת נטל המזונות בשוויוניות על-פי נוסחה. שתי ועדות אלה לא התייחסו בשום צורה לבעייתם של הורים אקראיים, ודווקא ההתעלמות מהם מגלה עד כמה מיושנת התפישה והחשיבה המשפטית בשתי הועדות.

במקרה של שניט, עד כה הונפק דוח ביניים (2008) ודוח טרום סופי (ספטמבר 2011). שניט עדיין מאמין שכל ילדי ישראל נולדים בהסכמה בתוך מערכת יחסים זוגית, ואין אצלו כל התייחסות לוריאציות השונות של דפוסי הורות הקיימים בישראל כיום. כך למשל הוא ממליץ כי הצדדים יפנו לגישור טרום-תביעה בו יתבקשו להכין "תוכנית הורות". אלא שאחד הפרמטרים בגישור הוא "האופן בו טיפל ההורה" בילדים לפני הפרידה. איך בדיוק אמור קורבן הזרע להתמודד עם פרמטר זה, כאשר מעולם לא ניתן לו סיכוי לטפל בילד, כי הילד מעולם לא היה אצלו, שהרי לא הייתה תקופת זוגיות? שניט מניח, ובטעות, כי כל, או רוב הילדים שעניין משמורתם מגיע לבית המשפט מגיעים לאחר תקופה מסוימת בה שני ההורים היו במערכת זוגיות, ושניהם טיפלו בילדים כהורים תחת קורת גג אחד.

המציאות מוכיחה שאדון שניט תלוש מהמציאות. לא רק שחזקת המטפלת העיקרית איננה מקובלת בשום מדינה בעולם, פרט למדינה אחת מתוך 50 בארה"ב (ווירג'יניה המערבית), אלא שחזקה זו פשוט תוציא ממשוואת ההורות את קורבנות גניבת הזרע, אשר צפויים לספוג נוק-אאוט בסיבוב הראשוני של הגישור. כך מבטיח שניט כי לפחות כאלפיים ילדים בשנה ימשיכו לגדול ללא אב, על-אף המלצות הוועדה. אם לא די בכך, אילוץ ההורים שהם זרים זה לזו לשבת בגישור ולהסכים על חלוקת זמן הורות, איננו מתאים למי שיחסיהם הם תוצאה של מרמה ומעילה באמון. כמובן שהפתרון הנכון והאמיתי לכולם הוא משמורת משותפת, אולם שניט איננו מהאסכולה המודרנית, וקשה לו להבין בכלל מה זה "משמורת משותפת", שהרי הדוח שלו מתעלם לחלוטין מקיומה של משמורת פיסית משותפת בעולם.

לפחות לגבי תופעת האבות בעל כורחם, מן הראוי להמליץ על תעריף הסדרי ראייה מינימאליים כברירת מחדל, בהם יוכל הקורבן לבחור, ולהימנע מכל מגע, אילוצי הסכמות בגישור, ולא יאלץ לסבול את התערבותן הגסה של פקידות הסעד, ולהתחנן בפניהן למען יעשו חסד וירשו לו לראות את הילדים במרכז קשר.

אצל שיפמן, המצב עוד יותר חמור. כיום נשים פטורות מתשלום מזונות לקטינים "על-פי הדין האישי". נשים תובעות מזונות לקטינים ועורכי הדין שלהם אומרים לשופטת, טובה סיון, למשל, בלי בושה: "יש חזקת הגיל הרך והאישה לא צריכה להראות את הכנסותיה". המזונות בארץ נפסקים בלי כל קשר לרמת ההכנסה של הגבר, והגבר ככל שיש לו יותר ילדים, כך יחויב במזונות שערורייתיים, שלא ישאירו לגבר הטיפוסי אגורה למחייה עצמית, ויש כאלה המצווים לשלם פי שתיים או שלוש מהכנסתם. כאן נשאלת השאלה האם שיפמן בכלל מודע למצוקתם של קורבנות גניבת הזרע, אשר נדרשים לשלם מזונות לקטינים וירטואליים שהם בכלל לא רואים אותם.

האם שיפמן מתכוון להחיל את אותו דין של מי שהיה נשוי לאישה והביא ילדים מרצון, למי שנפל בפח והונו אותו? האם שיפמן מודע לפסיקה המודרנית שמוכנה להודות כי גנבת הזרע הטיפוסית אינה זכאית ליותר מהמינימום ההכרחי? האם מוכן שיפמן להתחשב בצרכיו של הגבר, שהיה שותף אקראי לסטוצים, להקים בית בישראל ולהביא ילדים לעולם, שיהיו שלו, אם כן, כיצד יפרנס את ילדיו החדשים אם יוטל עליו עול כלכלי כבד מנשוא ככספומט אנושי? משיביא האבא ילדים רצויים לעולם, כיצד יחלקו אותם ילדים את המזונות עם הילדים הווירטואליים של הגנבת?

אנו מקווים ששניט ושיפמן קוראים מאמרים אלה, וימצאו לנכון להתייחס לתופעה חברתית זו, הראויה לכל גינוי. גם את האישה רוכשת סימפטיה, בשל היותה אישה, בגלל שככה מקובל בבתי המשפט למשפחה, האישה היא עדיין גנבת שמעלה באימון שותפה למין מזדמן, והילדים ידונו לחיי קונפליקט, מתח וחד-הוריות. לכשיגדלו מישהו יצטרך לספר להם איך אימם התעללה באבא, במקום להיות אסירת תודה בגין הזרע שמילט את אותה אישה מחיי רווקות לנצח. כיום, אין סיבה לוותר לגנבות הזרע, שהרי רוב הטענות הסטנדרטיות של אחריות, אשם תורם או סיכון שבהפלה, אינן רלוונטיות כאשר הפוסטינור יעיל ואפקטיבי. בית המשפט למשפחה, ראוי לו שלא יקיים כל דיון על מזונות מעל מה שהכרחי בלבד, ובד בבד יאפשר תביעה צולבת נגד האם בגין הונאה, גניבה ורשלנות.

משיפמן אנו מצפים לגיבוש תעריף הסדרי ראייה מינימאליים ללא צורך במשפט או הוכחות, ומחברי הכנסת נקווה ליזום חוק שימגר את התופעה, כך שלא ניתן יהיה לעשות שימוש בזרע לצורך רבייה לא הרשאה כתובה מראש, בדיוק כפי שמכוני ההפריה דורשים את הסכמת בעל הזרע לשימוש בו. בתי המשפט צריכים לנקוט יד קשוחה עם אותן גנבות זרע ולהוכיח אותן על הנזק שהן גורמות לילדיהן ולאבות בעל כורחם.

במקרים רבים האבות הופכים לכספומטים אנושיים, שהרי ההחלטה היא לגדל את הילד לבד, חרף התנגדותו של בן הזוג האקראי. את אותם קורבנות הן גוררות לבתי המשפט במשך שנים, מעלילות עליהם סיפורי בדים כאילו הם אלימים כדי למנוע מהם קשר עם הילדים, ובבד בבד מתארות אותם כבעלי פוטנציאל השתכרות של עשרות אלפי שקלים, כדי לנפח את ההכנסה החודשית העתידה לזרום בדמות "מזונות הקטין". כך גדלים ילדים ללא אבות, שהרי ברגע שהאישה מתקשרת עם הגבר דרך עורכי דין, בתי משפט ועובדות סוציאליות, רצונו של הגבר לראות את הילד, אם הוא כרוך במפגש מי עם מי שרימתה אותו, שואף לאפס. ישנם קורבנות גניבת זרע, שאחרי שספגו השפלות מבית המשפט, הזמנות לחקירה במשטרה, והתעמרות מגדרית של פקידות הסעד, אינם פיסית יכולים לראות את הקטין, שהרי הקטין בתווי פניו הפיסיים, או בהבעותיו, חיוכו ומחוות גופו, מזכיר להם את אותה גנבת שהרסה להם את החיים.

הבעיה היא בבתי המשפט למשפחה אשר מתייחסים לאותם רווקים שזרעם נגנב, כאילו היו בני זוג נשואים לכל דבר, כאילו הייתה חופה ומערכת יחסים מרובת שנים, ודנים את אותם קורבנות גניבת זרע לתשלומי מזונות, בלי קשר לעובדה שהם אבות בעל כורחם. גם פקידות הסעד אינן מתביישות להלל ולשבח את אותן נשים על החלטתן ה"אמיצה", להתמודד עם גידול הילד לבד כחד-הוריות, והן נוזפות בניגנבי הזרע על שאינם מוכנים לראות באותה אישה "בת זוג" לכל דבר. פקידת הסעד במקרים כאלה קובעת שעל הגבר לעבור "התערבות טיפולית" בצורת טיפולים פסיכותרפיים כפויים אצלה, כתנאי לראיית הילד, על-מנת ללמוד להכיל את בת הזוג שנכפתה עליו בחייו, ולהבין שהילד שייך לאימו, ולהבין שהוא "נזקק לסיוע טיפולי", וזאת על חשבון זמן עבודה, ותחת איומים של מניעת קשר עם אותו הקטין שנולד.

במקרה ספציפי כפתה פקידת הסעד אהובה שמעוני 20 טיפולים פסיכותרפיים על אבא קורבן גניבת זרע, וגרמה לו לאובדן שני מקומות עבודה. אותו אבא בעל כורחו פגוע נפשית ואיננו מצליח ליצור כל קשר רציני עם נשים בשל החשש פן יבולע לו. כיום אותו אב, שהיה מוכן להתגבר על כל המכשולים, אילו היו מתווים לו הסדרים ראייה ללא השפלות והתחננות לקשר, מנותק מהילד כבר שלוש שנים. פקידת הסעד ניבה מילנר טענה שבמקרים כאלה יש להרגיל את הילד לראות את האבא, אך ורק במרכז קשר. פקידות הסעד אורנה איזנר ושרה ארזי טענו שכל עוד הילד מטופל היטב אצל אימו והוא "חייכני", אין לו כל צורך לראות את האבא.

במשטרה קורה אותו דבר. חוק האלימות במשפחה קובע כי די בכך שנולד ילד לשני אנשים זרים לחלוטין ילד, על-מנת ליצור משפחה, מה שמקנה לאותה אישה כוחות מאגיים לשלוט בחייו של אותו גבר, להעליל כעליו עלילות, להגיש תלונות, ולהכניס אותו למעצר על סמך כל תלונה פיקטיבית שהיא. בדרך כלל בין בני זוג נשואים הטענה היא שהגבר אובססיבי לאישה, או מקנא בה או עוקב אחריה, והיא זו המצדיקה את התלונות הסיטונאיות של נשות הגירושין. גנבות הזרע מטופלות אצל אותם עורכי דין המייעצים להם להשתמש באותן תלונות שבלוניות במשטרה, אלא שכאן נעוצה השאלה, מדוע שהגבר יהיה אובססיבי לאישה שמעולם לא רצה אותה, מעולם לא חיזר אחריה, ולא היה לו כל עניין לעשותה אשת איש, פרט להרפתקאות המיניות בחסות הלילה. הרי אילו גנבת הזרע לא הייתה פונה לקורבן ולא מיידעת אותו ודורשת מזונות, לא היה מתקיים כל קשר בין השניים, אפילו לא חברתי, וברור וברור שאין לגבר עניין אישי באותה אישה, אלא אם כן היא מתסיסה אותו ויוצרת פרובוקציות בכוונה תחילה, ובדרך כלל על-מנת למנוע קשר עם הילד.

כך במשך לפחות 18 שנים, רודה הגנבת בקורבן העוולה שביצעה בחסות החוק המקנה לה גם חסינות מפני תלונות שווא. הגנבת גם חולשת על יכולתו של הגבר לצאת מהארץ, שהרי בכל רגע נתון היא יכולה לפתוח תיק הוצאה לפועל ולטעון שיש "חשש" שהמזונות לא ישולמו, ובהוצל"פ לא דורשים שום ראייה לחששות ומוצאים עיכובי יציאה למספר שנים בבת אחת. כך למעשה כולאת הגנבת את קורבנה בארץ והופכת אותו אסיר ציון בעל כורחו. בינתיים הגבר הספיק להוציא בין 40,000 שקלים ל-80,000 שקלים רק כדי להתגונן מפני שלל מעשי הסחיטה, אותה סחיטה שמדינת ישראל לא רק מאפשרת, אלא גם מעודדת, מעצימה ומהללת.

הנה כי כן, יצרה מדינת ישראל הגדרה חדשה של מושג המשפחה. גם סטוץ בישראל, בו אירעה תקלה (נקרע הקונדום), חבלה (נדקר הקונדום), או טעות (בחור, איבר המין הלא נכון), מייצר קשרי משפחה. עלותו של אותו סטוץ חד פעמי יכולה להגיע לפחות לחצי מיליון שקלים, ברף הנמוך של הפסיקה, שישולמו במשך 18 שנים. לאותו קורבן גניבת זרע, אין כל זכויות לקשר עם הילד, והוא נתון לחסדיה של הגנבת, שאם תרצה, תאפשר לו לראות את הילד, ואם לא תרצה, הילד יגדל יתום. גם זה בעידוד ותמיכת שופטות בית המשפט למשפחה, ופקידות הסעד בפיקוחו של משה כחלון.

בבית הספר ובמוסדות החינוכיים, לפחות בתל אביב, הגבר איננו זכאי בכלל להתקרב למוסד החינוכי, וזאת למרות קיומם של חוזרי מנכ"ל משרד החינוך לפיהם זכות הגישה לילדים בגן או בית הספר נגזרת מזכות האפוטרופסות ולשני ההורים גישה שווה. אלא שבמוסדות של חולדאי, אבות לא נשואים אינם מוכרים כאבות, ובכלל לא עונים להם על מכתביהם. בעוד אישה גרושה הבאה לרשום ילד למוסד חינוכי נדרשת לחתום על תצהיר בו היא מזהה את האב, ולמרות שכותרת התצהיר היא "גרושים/פרודים", היועצת המשפטית באגף החינוך של העירייה קובעת, שלאבות לא נשואים אין כל זכות להיות רשומים כאבות בגנים, או לגשת לשם, וש"העירייה מסתכלת בתעודת הזהות של האישה, ואם לא כתוב שם שהאישה גרושה, מבחינת העירייה, לילד אין אבא". העירייה מנחה את הגננת לקרוא למשטרה אם האב יתקרב לגננת: "בילוש אחר קטין".

גנבות זרע הופכות את השותף למין אקראי אבא בעל כורחו. מי שעושה זאת היא נצלנית וסחטנית, שהרי היא בוחרת במודע להיות אימא חד הורית, ולגדל ילד שמשקרים לו באופן יומיומי. אולם במקום להסתמך על יכולותיה הכלכליות, היא משליכה יהבה על הסימפטיה שתרכוש בבית המשפט, כאימא מסכנה חד הורית, החיה מהיד לפה, לעומת ה"אבא העשיר". גנבות זרע שאינן משכילות לחתום על הסכם גידול ילדים, ופונות לבית המשפט למשפחה, תוך שעורכי הדין מייעצים להן להעליל על הגבר שהוא מסוכן או שיש לו "חוסר מסוגלות הורית" על-מנת לשפר את מבצע סחטנות המזונות, גוזרות על ילדיהם חיים של סבל וקונפליקט נפשי בהיותו בין אבא ואימא, שאין ביניהם שום דבר, ולא היה בינם שום דבר, חוץ ממאבקים משפטיים מטופשים, בעידוד פקידות הסעד, על גבו של הילד. פניות למשה כחלון בנושא זה לא הועילו, וכנראה לא יועילו.

על-מנת לשפר עמדות בבית המשפט למשפחה, אשר מלכתחילה נועד לבני זוג נשואים וידועים בציבור, בהווה או בעבר, אותה שותפה אקראית ליחסי מין, מתארת את עצמה כ"בת זוג" או "ידועה בציבור", על-אף שמעולם לא התקיימו האלמנטים הנדרשים לזוגיות ארוכת טווח מעין זו, ובני הזוג האקראיים מעולם לא חלקו קורת גג. הביטוי "בת זוג", אשר שמור לנשים שנישאו כדת וכדין עובר הזנייה ובנאליזציה, כאשר גם שותפות אקראית לסטוץ, מוכשרות כיחסי זוגיות למען טובת הילד.

ההבנות המקובלות הן שמזונות לקטין חייבים לשלם, אבל לצורך תביעת נזיקין נגד האמא, בית המשפט דורש מהגבר להוכיח שהאישה רימתה את הגבר. למעשה כמעט בלתי אפשרי להוכיח שהאישה רימתה את הגבר, שהרי המעשה נעשה בחדרי חדרים, בצנעת הפרט, ולא הוקלט. גם אם הייתה הקלטה, סביר להניח שבית המשפט לא ירשה שימוש בה על-מנת לא להביך את הגנבת. ואז באה האישה ודורשת מזונות קטין ומדור כאילו הייתה אשת איש במשך שנים, כיבסה לו, דאגה לו, ואהבה אותו. היום היא רוצה אלפי שקלים בחודש ושיממנו לה 30% משכר הדירה, אותה דירה בה הייתה גרה גם לולא הייתה מתעברת. ברוב המקרים יש לה חדר מוכן עם עריסה לקליטתו של הרך הנולד, שהרי במשך לפחות 10 שנים היא עבדה, ולא נישאה אז סביר להניח שצברה כסף.

הבעיה עם תביעות הנזיקין נגד גנבות הזרע היא שאין להן בית משפט מוסמך. הסמכות לתביעה בבית המשפט למשפחה היא רק בין בני זוג וידועים בציבור, כך שתביעת נזיקין בין שותפים אקראיים למין מזדמן מקומה בתביעות קטנות או בית משפט השלום, אולם אז דורשת גנבת הזרע להעביר התביעה לבית המשפט למשפחה, בטענה כי "מעורב קטין בסכסוך" תוך שימוש בסיסמה, שממש איננה רלוונטית, "משפחה אחת-שופט אחד". אלא שכאן אין בכלל משפחה, ומעולם לא היו יחסי זוגיות בין-הוריים. כך למשל קבעה השופטת טובה סיון לגבי סטוץ, כי היות שבא ילד לעולם, נוצר בין ההורים "קשר מיוחד" המחייב שמיעת הסכסוכים שאינם קשורים במזונות בפניה. נראה שבתי המשפט למשפחה יעשו הכול לבוא לקראתן של גנבות הזרע, ולפחות על-פי טובה סיון, גם סטוץ הוא קשר מיוחד המקים משפחה בישראל. איפה לימדו אותה את החוכמה הזו, אנחנו לא יודעים.

סיפורים מקראיים על גניבת זרע מתחילים עוד בספר בראשית. כזה הוא הסיפור על בנותיו של לוט, שהתעברו מאביהם לאחר שהשקוהו יין, ושכבו עמו בשנתו. כזה הוא גם הסיפור על תמר, כלתו של יהודה, שביקשה להתעבר מחמה, לאחר שאחי בעלה סירבו להקים זרע לאחיהם. הסיפור המקראי מספר, שתמר הסתירה את זהותה והציגה את עצמה כזונה.

מכיון שכל גניבות הזרע בארץ מתרחשות ע"י יהודיות, ואין בנמצא נתונים או עדות לגניבת זרע במגזר הערבי, הרי שמדבור בבעיה יהודית. כמובן שכל שופטי המשפחה מנופפים לקורבנות גניבת הזרע ב"דין האישי", אלא שבימי הסנהדרין לא היו בנמצא ערכות לבדיקת אבהות, לא היו קונדומים, ולא היו גלולות למניעת הריון. הגבר היה יכול להניח שאם בא במגע עם אישה פנויה, הרי שהיא לעולם לא תוכל להוכיח את אבהותו, ותעמוד לו הטענה ש"בא בה כזונה", ולא "בא בה כאשת איש". בכל זאת בדין האישי קיימת סוגיית "עיבור באמבטיה", מקרה של אישה הנכנסת להריון לאחר טבילה באמבט, ללא בעילה, אחרי שגבר אונן לו באמבטיה. התשובה היא בכוונה. האם הגבר התכוון שזרעו יופרה באמבטיה.

השופט שטרק מודה כי "בכדי לקבוע שילד מתייחס אחר אביו, לא מספיק המעשה אלא יש להתייחס גם לכוונה, האם הגבר התכוון או לא התכוון במעשה שהביא אישה להיכנס להריון. הפוסקים מסתמכים במסכת 'חגיגה' דף ט"ו עמ' א' באשר לייחוס הוולד אחר אביו. הדיון החשוב לענייננו הוא דיונם של הפוסקים באשר לשאלה, האם ילד שנולד לאב מבלי ו/או בניגוד לכוונתו, עדיין מקיים את מצוות "פרו ורבו". רובם המכריע של הפוסקים סוברים, כי בסיטואציה כזאת לא קיים בעל הזרע את המצווה, כיון שלא התכוון שמזרעו זה יולד ילוד, למרות שאין מחלוקת שהוא בעל הזרע".

על-פי שטרק, כאשר אין מגע מיני, זרע שנפלט במקום שבו אין ציפייה שהאישה תכנס להריון, האב איננו אחראי. לעומת זאת, במקרה של פליטת זרע תוך כדי בעילת האישה ביודעין, לגבר אסור להשמיד זרע, אבל לאישה מותר. לכן, יש לראות את הגבר כמי שמינה את האישה שלוחתו לצורך היפטרות מהזרע. על-פי ניתוחו של שטרק, שליחותה של האישה להשמדת הזרע קיימת כל עוד לא נשקף לה סיכון רפואי.

עוד מפרט שטרק, "למעשה הטענה שישנה כלפי האישה היא, לא רק שמעלה באמון שנתן בה הגבר, אלא שפעלה בניגוד לשליחות מכללא שקיבלה עליה. משמעות הדבר כי, האב נתן לה את זרעו והייתה הבנה בניהם כי היא תהיה כשליחו להשמיד זרעו והאישה פעלה בניגוד לשליחות זו והפרתה את זרעו והפכה אותו לאובייקט "[הגורם לנזק ממוני]", ותשא האישה בכל הנזק". במקרה הספציפי קבע שטרק שאמנם לאב הזכות והיכולת ההלכתית לסמוך על האם לבצע את השליחות להיפטר מהזרע, אבל הוא בעצמו לא דאג ל"אמצעי מניעה".

בקונטקסט של מזונות הילדים לא ניתן לייחס לבעילה וקליטת זרעו כעילה להפחתת מזונות כתוצאה של המעשה המכוון, הבעילה, ולכן "אין ממש בטענות האב כדי לצמצם חובתו לזון את הקטינות". לא ידוע לנו אם הגבר תבע בסופו של דבר תביעה נזיקית, ואם כן בבית המשפט השלום היא אולי תגיע להוכחות בעוד שנתיים או שלוש. בינתיים באה עליסה מילר והוכיחה לנו שאפשר גם אחרת, ויש להבדיל ביו גנבת זרע לאיש איש, בכל הקשור למזנות שמעל המזונות ההכרחיים שמעל 1,200 שקלים.

הגיע הזמן להוציא את גנבות הזרע לאור. הן משחרות לטרף בכל פאב ומועדון בתל אביב, ובשאר המדינה, אבל לא רק שם. פרופסוריות באוניברסיטה עושות זאת. עובדות אל על מפתות קברניטים. מזכירות מפילות בפח את הבוסים שלהם. נשים עם תסביכי אב מתאהבות בגברים נשואים, וגונבות זרע, כאשר הן מבינות שהן יישארו לבד והגבר לא יעזוב את אישתו החוקית. בתחקירו של אמנון לוי תועדו גנבות זרע סדרתיות שהפילו בפח מספר אבות בהריונות רצופים, תוך שהגנבת סימנה את המטרה מראש, הציעה מין זמין, שיקרה לגבי נקיטה באמצעי מניעה, ("החצוצרות קשורות"), וחיכתה עד שתעבור תקופת ההפלה לבשר את הבשורה.

הקורבנות שרואיינו אצל אמנון לוי תיארו את שעבר עליהם כ"סיוט, סרט אימה", "חרב עלי עולמי", אי יכולת להיפגש עם אותם ילדים: "קשה לי להכיר בה. הרגשתי שאני פוגש משהו שאני כועס עליו מראש", וגם "אני אבא בעירבון מוגבל כי הילד בא לעולם תוך מעשה מרמה שהבן אדם שהכי קרוב לו זו האימא שלו", וגם "האימא אמרה לי: אני רוצה צ'ק. אתה לא מעניין אותי כאבא".

השופט שלי טימן שהתראיין לתחקיר הסביר ש"הפסיקה לגבי גניבת זרע היא אנכרוניסטית ושמרנית. הגבר אינו זכאי אפילו לדרוש הפלה, ואחר כך אומרים לו שהוא האחראי. זה מביך. אם אישה מרמה, צריך להעמיד אותה לדין על כך". גם מיקי חיימוביץ אמרה למצלמה "גם אם המטרה נפלאה להביא ילד יש דרכים לעשות את זה בלי הונאה". הדוקטור דניאל דריי סיפר על שטף של נשים הבאות לטיפולי פוריות ומבקשות להתייעץ מתי המועד הכי נוח לביוץ, להפיל את הקורבן בפח, והן אינן מתביישות בכלל.

סקר שנערך ב 2004 באנגליה בקרב 5,000 נשים שממוצע גילן 38 גילה ש 42% מהנשים לא יהססו לגנוב זרע ולהתעבר בניגוד לרצונו של הגבר. מחצית הנשים הודו שאם יכנסו להריון שלא מבן זוגן והן ירצו להמשיך הקשר, הן לא יהססו לשקר לבני זוגם על זהות האבא האמיתי. עורכת הסקר, ג'ו צ'קלי, העירה כי "מי שנכנסת להריון בכוונה כאשר השותף איננו רוצה בתינוק משחקת משחק רולטה רוסית בחייהם של אנשים".

יש כיום מעט גברים המוכנים להתקשר עם אישה מעל גיל 30 בזוגיות מחייבת. הגברים בגיל הזה כבר שמעו על מוראות בית הדין למשפחה (ע"ע המשחטה), מרכזי הקשר (ע"ע המכלאות), ההוצל"פ ותלונות השווא (ע"ע אבו כביר), אם מניסיונם או שמישהו מיקיריהם כבר נפל בפח.

רווקים רבים שוקלים הקפאת זרע ועיקור. מכיוון שיורד מאגר הגברים הזמינים לנשים אלה, עליהן לבחור בין בנק הזרע לגניבת זרע. ברור שמבחינתן גניבת זרע עדיפה. הן בוררות בקפידה את מראהו החיצוני של האבא, ואת שאר הנתונים המעניינים, ובסיום ההליך מצפה להן פרס בשווי לפחות חצי מיליון שקלים בבית המשפט למשפחה. מנגד עלות הטיפולים, ההפריות וההזרעות המלאכותיות יקרה, אין ערובה לשביעות רצון מהד.נ.א., ואין מי שישלם מזונות.