מה שאני רוצה לתאר בפניכם הוא מחזה אבסורד, פתוח לקהל הרחב, המתקיים ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב, בקטע שבין הרחובות קפלן לשד' שאול המלך. מאות חיילים כובשים כל פינה פנוייה באחת מהשאווארמיות, בתי הקפה, המסעדות, הגלידריות, הפיצריות, הפיצוחיות והמזנונים המהירים. בקיצור: כל מה שזז וכל מה שנכנס לפה, והלעיסה הגדולה מתחילה.
כל זה מתרחש באבן גבירול, שנמצא במרחק קצר מאוד ממקום שירותם של חיילים וחיילות, מכל החיילות, הצבעים והדרגות, כובשים את משלט הרחוב משני צדי המדרכה. זה עושה להם טוב לרגע או שניים. רואים עליהם שהם נהנים מכל נגיסה, לק או לגימה. לו יכלו להניף דגל ולכתוב עליו: "אבן-גבירול בידינו" - היו עושים זאת. בשנות השירות שלהם - ואת זה הם יראו עם שחרורם - יתווספו מספר רב של קילוגרמים למשקלם. כנראה שלא אכפת להם. אחרת אי אפשר להבין את בולמוס האכילה, כפי שהוא משתקף ברחוב. אני מזמין את הקוראים לבקר באתר השמנים.
צלם לו נקלע למקום, יכול היה להציג גלריה מרשימה של חיילים וחיילות שמנים. את התמונות הייתי שולח למטכ"ל (שגם בראשו עומד אחד שצריך להתחיל לשמור על פיגורה) כדי שיעשה משהו בנידון. אני משוכנע שבימיו של רפול כרמטכ"ל - ותוכלו לומר לי עליו מה שתרצו - לא היו מתרחשים מחזות כאלה כמו היום. רפול, ששלח לכלא חיילים/חיילות שטיילו להנאתם ללא כומתה לראשם, ואשר טרח להרים סיכות מהריצפה, כדי לצמצם את היקף הבזבוז, בוודאי שהיה נחרד מהתמונה ומהלבוש של החיילים/לות.
רבים מהחיילים נראים אוחזים בלאפה, המכילה מרכיבים רבים ככל האפשר. הם דוחסים ללאפה המסכנה כל מה שנכנס, משאוורמה על סוגיה, דרך חומוס, טחינה, סלטים ואם יש מקום - עוד משהו מתוך התפריט הגדול והקורץ. לראות אותם לועסים תיאבון, כשהטחינה/חומוס נוזלים מכל עבר, ולאחר מכן מקנחים ב"משהו מתוק", זה מחזה מבאס ולא נעים, מה עוד שהוא מתרחש ברחובה של עיר, לעיני קהל עוברים ושבים המביעים, לעתים, פליאה, על התנהגות החיילים ועל לבושם המרושל.
בעניין הלבוש, הייתי מציע לשלוח למקום שוטרים צבאיים כדי שירשמו דוחות למתרשלים. מילא האוכל. אין חוק האוסר על אכילה, אפילו ברחוב. אך יש חוקים בצבא המחייבים את החייל/ת בהופעה הולמת. וגם את זה לא עושים ולא אוכפים.
באחרונה פורסם שילדי ישראל הם השמנים ביותר בעולם. נחמ פורתא: גם גרמנים ואמריקנים שייכים לקהילייה העולמית של השמנים. ייתכן שהחיילים/לות של היום הם תוצאה ישירה של "ילדי השמנת", כאלה שאי אפשר היה לבלום בולמוס האכילה שלהם בצעירותם, או כאלה שלא ידעו שבעה בילדותם ועכשיו הם ממלאים את שחסרו.