"התיאור המדויק ביותר של ישראל כיום היא מדינת אפרטהייד...3.5 מיליון פלשתינים וכמעט חצי מיליון יהודים חיים בשטחים שכבשה ישראל ב-1967, ועדיין, למרות ששתי הקבוצות חיות באותו אזור, הן כפופות לשתי מערכות משפטיות שונות לחלוטין. לפלשתינים אין מדינה והם משוללים זכויות אדם בסיסיות רבות". (ניב גורדון, לוס אנג'לס טיימס, 20.8.2009).
מובאה זו, ממאמרה של דמות בכירה באקדמיה הישראלית, משקפת היטב את הרטוריקה האנטישמית הגזענית שהשתלטה על השיח הציבורי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני. למרבה הצער, סגנון רטורי זה אומץ על-ידי רבים באקדמיה ובתקשורת בישראל. מטריד אף יותר הוא שיתוף הפעולה - או או לפחות, חוסר-המעש - מצד המערכות הרשמיות של המדינה שאיפשר למעשה לשימוש באותה רטוריקה להפוך לסימן ההיכר הבולט של שיח זה.
מס שפתיים לזכותה של ישראל להגנה עצמית
למעשה מהווה רטוריקה מסוג זה מעין הסתה גזענית אנטישמית, היות שגלומה בה במשתמע שלילת זכותם של היהודים להגנה עצמית. משתמעת ממנה הציפייה כי על יהודים להסכים למות בהכנעה. וכיצד ניתן לאפיין ציפיה זו אחרת מאשר "הסתה גזענית אנטישמית"? אין זה משנה כלל איזה אמצעים תנקוט מדינת ישראל להגנת אזרחיה מפני אלה השואפים בגלוי להשמידם - רק בשל היותם יהודים - צעדים אלה יוקעו כ"גזעניים", כ"אלימות בלתי מידתית", או אפילו כ"
פשעי מלחמה" או "פשעים נגד האנושות".
אין זה משנה אם אותם אמצעים הם החלטות מנהליות או מבצעים ביטחוניים, תגובות הגנתיות או יוזמות סיכול, פעולות תגמול או מכות מנע. כמו-כן, אין זה משנה אם הם כוללים הקמת מכשולים פיזיים למניעת חדירתם של רוצחים חסרי הבחנה, הצבת מחסומים לסיכול תנועותיהם, ביצוע מעצרי מנע לסיכול כוונותיהם הזדוניות חיסולים ממוקדים (תוך פגיעה מזערית בבלתי מעורבים) למנוע את מימוש תוכניותהם הקטלניות , עריכת מבצעים צבאיים להפסקת ירי בלתי פוסק על אזרחים...
תיאור צעדים אלה כפעולות שרירותיות חסרות הצדקה, שמניעיהם הבלעדיים הם חמדנות טריטוריאלית גזענית והכבדת העול על חייהם של הפלשתינים, מעוותת את המציאות ומתעלמת מן ההקשר. אולם מטרידות הרבה יותר הן ההשלכות המוסריות הגלומות בהאשמות הללו.
כי אם כל המאמצים כולם - שנועדו למנוע, להגן ולסכל פגיעות, מוקעים כפסולים מוסרית, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאין לנקוט אותם. מכאן משתמעת מסקנה לא פחות הכרחית: כדי להימנע מהפסול המוסרי, על המדינה היהודית, למעשה, להתיר לאלה המבקשים לפגוע באזרחיה לעשות זאת ללא מורא, ותוך תחושת ביטחון שהם חסינים מפני עונש כלשהו .
אמת, רבים ממשמיציה של ישראל מוחים בלהט מתחסד, כי הם אכן מכירים בכך שלמדינת ישראל "יש הזכות להגן על עצמה". אך עד מהרה מתגלה אמירה זו כמס שפתיים חסר משמעות. היות שכל פעם שישראל אכן מממשת זכות זו שהיא לכאורה מוכרת, מגנים אותה על יישומה "הבלתי מידתי". וזאת, בין אם ישראל אוכפת סגר ימי חוקי למנוע אספקת אמצעי לחימה קטלניים לקיצונים איסלאמיים, ובין אם כוחות הקומנדו שלה נאלצים להשתמש בכוח קטלני כדי להגן על חייהם מפני המון צמא-לינץ'; בין אם, לאחר טבח אכזרי שביצעו מחבלים פלשתינים מתאבדים - שבההשוואה לגודל אולוסייתה, האבידות של ה-11 בספטמבר מתגמדות - ישראל מטהרת את ג'נין רוויית המחבלים ומטעני הנפץ, תוך שימוש בכוחות קרקע במקום חיל האוויר, כדי לצמצם ככל האפשר פגיעה בבלתי מעורבים, ובכך מסבה לעצמה אבידות מיותרות .
אין זה משנה עד כמה רצחניות הן המתקפות הפלשתיניות, עד כמה מזעזעת הברוטליות הפלשתינית, עד כמה מקוממת ההתגרות שלהם, התגובה הישראלית תמיד תוגדר כבלתי הולמת. נראה איפוא כי מעשית, התגובה הבלעדית ה"ראויה" של ישראל היא הימנעות מכל תגובה שהיא.
זוהי אם כן "הגזענות הפוכה" הטבועה בטקסט הסמוי (subtext) המתלווה לשיח על מדיניותה של ישראל כלפי הפלשתינים: קורבנותיה של השנאה הגזעית מואשמים בגזענות בכך שהם הודפים את תוקפיהם הגזעניים.
הרי ישראל אינה מקימה גדרות ביטחון, אינה מציבה מחסומי דרכים, אינה מגבילה את התנועה כתגובה גזענית נגד פלשתינים בשל שיוכם האתני, אלא כתגובה רציונלית לאיבתם כלפי היהודים...בשל השיוך האתני שלהם. לסבור אחרת אינו אלא ליפול בפח של "היפוך הסיבתיות", כפי שכינה זאת בזמנו
בנימין נתניהו. הסגר על עזה הוא תוצאה של אלימות חמאס, ולא הסיבה לה; מחסומי הביטחון ביהודה ושומרון הם התולדה של טרור פלשתיני ולא הגורם לו.
אילולא הטבח בפיצריית סבארו, במרכז דיזנגוף, במלון פארק בליל הסדר, לא הייתה ישראל יוצאת למבצע "חומת מגן" בג'נין ב-2001. לולא ההפגזה והירי חסרי האבחנה על אזרחים ישראלים, לא היה מבצע "עפרת יצוקה" בעזה ב-2009. אילו הפלשתינים לא היו משתמשים בנשים הרות ובאמבולנסים להברחת חומרי נפץ לעריה של ישראל, לא היה צורך להקים בכבישים נקודות בדיקה ומחסומים. אילו חמושים פלשתינים לא היו פותחים באש מכלי רכבם על משפחות ישראליות חולפות, לא היה צורך להגביל את התנועה הפלשתינית בכבישים מסויימים. אילולא הפלשתינים היו אורבים למכוניות ישראליות הנוסעות בערים פלשתיניות, לא היה צורך לסלול כבישים עבור ישראלים כדי לעוקפם.
כמובן, ההנמקה האנטי-יהודית הסטנדרטית לכל אלה היא..."הכיבוש" - התירוץ הרב-תכליתי, התואם כל מזג אוויר, ההולם כל אירוע, ומצדיק כל מעשה זוועה גזעני שמבצעים פלשתינים נגד היהודים. לפי טענה זו, המעוותת מוסרית והנטולת בסיס עובדתי, כל אלימות של פלשתינים היא ביטוי מובן לזעם ולתסכול על שנים של "כיבוש" מדכא. זוהי טענה שערורייתית - מקוממת ואווילית. יש לדחותה בבוז ושאט הנפש שלהם היא ראויה.
אחר ככלות הכל, הפלשתינים קראו להשמדתה של המדינה היהודית זמן רב לפני שישראל החזיקה סמ"ר אחד של מה שמוגדר כיום כ"אדמה פלשתינית כבושה". למעשה, האמנה הלאומית הפלשתינית המקורית משנת 1964 מתנערת מפורשות מכל טענה לריבונות ב"גדה המערבית" וברצועת עזה ומהיותם של אזורים אלה חלק מן "המולדת הפלשתינית". מסמכי היסוד של אש"ף, של פת"ח ושל חמאס כולם מחוייבים להשמדתה של המדינה היהודית, ללא קשר לחלוף הזמן או למיקום גבולות. ברוח זו בדיוק התבטא לאחרונה מחמוד עבאס בהופעתו בפני העצרת הכללית של האו"ם.
ה"כיבוש" אפוא אינו המקור לאיבה כלפי ישראל. ההיפך: הנוכחות של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא דווקא התולדה של איבה ערבית כלפי ישראל, כאשר ב-1967 נחלה מתקפתם הצבאית נגד ישראל שנועדה להשמידה, כישלון צורב.
לא הייתה זו חמדנות טריטוריאלית יהודית, אלא תוקפנות אנטישמית ערבית, שהביאה לשליטתה של ישראל על ה"שטחים".
מה היה קורה אלמלא ה"כיבוש"?
אולם, גם אם נספק הוכחות מוחצות לכך שה"כיבוש" אינו המקור לאיבתם של הפלשתינים כלפי ישראל, אולי בכל זאת ייתכן שסיום ה"כיבוש" יעורר -- אם לא אהדה פלשתינית - לפחות קבלה פלשתינית של ישראל? למרבה הצער, כל הראיות מצביעות דווקא על ההפך. כל פעם שישראל עשתה מאמצים מוחשיים להסיר את "עול הכיבוש", הטרור הפלשתיני גבר ואילץ את ישראל לנטוש ניסונות אלה או אף לחזור ולהפעיל אמצעים שהיא ביקשה לבטל.
- כך היה מ-1993 עד 1996, כאשר יישומם של הסכמי אוסלו הביא לגל אדיר של פיגועי התאבדות.
- כך היה בשנת 2000, כאשר אהוד ברק הציע לפלשתינים ויתורים גורפים, שלהם הגיבו בגל טרור חסר תקדים, שנמשך גם בתקופת מדיניות "האיפוק-הוא-כוח" של אריאל שרון, עד כי מימדי הטבח הפכו את התגובה הצבאית לבלתי נמנעת. התוצאה הייתה מבצע "חומת מגן" ב-2002, שהחזיר את שליטתו של צה"ל ביו"ש, שם נשמר השקט היחסי עד היום.
- כך זה היה ב-2005, כאשר ישראל נסוגה מעזה ומחקה כל זכר ל"כיבוש", ובתמורה קיבלה אלימות מתמשכת ומסלימה שהביאה למבצע "עופרת יצוקה".
ברור אפוא, כי לא רק שה"כיבוש" אינו הסיבה לאיבה הפלשתינית כלפי ישראל, אלא שהנסיונות להסירו, או לפחות לצמצמו, רק העצימו איבה זו.
הדבר מעורר שאלות מעניינות: מה היה המצב לו ישראל מעולם לא הייתה משתלטת על יו"ש, או שהייתה נסוגה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ומוסרת את השליטה באזור שוב לירדן? מה היה קורה אז לפלשתינים ולתביעותיהם ל"שחרור לאומי"? על איזה "כיבוש" היו טופלים את האשמה בצרותיהם? באיזה אזור היו מרכזים את מאמציהם להקים עליו את מדינתם? אלו הן שאלות כבדות משקל הראויות לדיון נפרד, אך עצם העלאתן בלבד כבר מאתגרת את התפיסה המקובלת והמופרכת, השולטת בשיח על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ומעוותת אותו.
"ביקורת על ישראל אינה אנטישמיות"
"ביקורת על ישראל אינה אנטישמיות" היא המנטרה שמשמיעים מתנגדיה של ישראל בסדירות פבלובית. והם כמובן צודקים. אך הנוהג המתמשך של יישום סטנדרטים כפולים כלפי התנהגותה של מדינת הלאום של היהודים, הופך את האנטישמיות להסבר סביר למדי, שאותו אין לדחות בהיעדר הוכחה משכנעת בדבר אי-נכונותו.
כי הרי, מעשי זוועה אכזריים ורחבי-היקף הרבה מעבר לכל מה שישראל מואשמת בו, אפילו מצד משמיציה החריפים ביותר, מתבצעים כדבר שבשגרה מבלי שיביאו לבדל מחאה מצד הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, הרמז הקטן ביותר של פגיעה ישראלית כלשהי - אמיתית או מדומה - בזכויות אדם, מיד גוררת ביטויים של זעזוע ומיאוס בכותרות בכל אמצעי התקשורת המרכזיים ברחבי העולם, דיוני חירום בארגונים בינלאומיים ומייצרת גינויים בכל העולם מצד ידידים ואויבים כאחד.
המסקנה כמובן אינה כי יש לשפוט את ישראל על-פי אותן אמות מידה של משטרים עריצים כמו בסודן או בקוריאה הצפונית, בדמשק או בטהרן. אך השאלה היא מדוע יש לשפוט אותה על-פי סטנדרטים ואמות מידה קפדניים בהרבה מאלה החלים על המדינות הדמוקרטיות המרכיבות את נאט"ו.
אחרי כלות הכל בבלקן, בעירק ובאפגניסטן מדינות אלו אכפו סגרים והטילו סנקציות המזיקות לאוכלוסיות האזרחיות הרבה מעבר לאלה שהטילה ישראל על עזה. מדינות בנאט"ו ניהלו מערכות צבאיות הרחק מגבולותיהן, שגרמו נפגעים אזרחיים רבים בהרבה מאלה שנגרמו כתוצאה מהמערכה שניהלה ישראל רק מספר ק"מ מלב בירתה...
למרות זאת הזעקה הבינלאומית, במקרה הטוב, הייתה רפה למדי. ייתכן שיש סיבות אחרות - למעט אנטישמיות -- ליישום אמות-המידה הללו הכל כך ייחודיות בחומרתן על המדינה היהודית בלבד, אולם קשה להעלות על הדעת חלופות משכנעות כאלו.
וזה מחזיר אותנו לנושא שבו פתחנו.
למרות שהמדינה היהודית נאלצת להתמודד עם איבה בלתי מתפשרת ועם איומים שאין דומה להם, היא מואשמת בקביעות על עצם תגובתה על אותם האיומים ועל מאמצי התמודדותה עם אותה העוינות, יהיו הצעדים שהיא נוקטת אשר יהיו, בלי קשר לחומרת הסכנה או לעוצמת ההתגרות.
הגזענות האמיתית
זוהי אפוא הגזענות האמיתית המחלחלת לשיח על הסכסוך הישראלי-פלשתיני:
- הציפייה שהיהודים יסכנו את בטחונם כדי לתמוך בשקרים הבוטים המוטחים כלפיהם.
- הצגת כל צעד שצה"ל נאלץ לנקוט להגנת חייהם של יהודים נגד אלה המשתדלים להורגם רק בשל היותם יהודים, כבלתי מידתי וכמונע ממניעים גזעניים.
- הצגת אי-הנוחות שצעדים אלה גורמים לפלשתינים כאכזריות מרושעת יותר ממותם של יהודים שצעדים אלה נועדו למנוע.
- הגישה שהקזת דם יהודי עדיפה על האמצעים הדרושים למנוע אותה - עמדה ההופכת למרכיב שכיח ומקובל יותר ויותר בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
על מדינת ישראל להבהיר לעולם שוב, ללא התנצלות, את הרציונל להקמתה: יהודים לא ימותו עוד בהכנעה.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
