דון ז'ואן לא מפתה

ישראל (סשה) דמידוב קנה לעצמו מוניטין כשחקן מעולה. הגיע לארץ כשחקן צעיר מאוד, לפני 21 שנים, והתפעלתי ממנו בהצגת רוזנקרנץ וגילדנשטיין מתים. אבל הם מתו מזמן-מזמן.

מפעם לפעם ראיתי אותו במיטבו, מתבלט מעל לרמת המשחק בתיאטראות ישראל. השבוע, כשראיתי את דון ז'ואן בתיאטרון, שנהיה יותר ויותר ישראלי (הן במבטא והן בשילוב שחקנים שלא באו מאותה תפוצה), שמתי לב שארץ הולדתו של סשה דמידוב מפחיתה מיכולת המשחק שלו.

הוא השתמש באותן מניירות מוּכרוֹת מתפקידיו הקודמים ובאותה דרך ביטוי. בתפקידו הנוכחי הוא משחק את המאהב. המאהב המוחלט. השחקניות מסביבו משחקות את המתאהבות. אני שיחקתי את תפקיד הקהל. הקהל הפחות מתלהב. אני מעריך מאוד את ישראל דמידוב ומאמין שהוא יכול לתת יותר. הרבה יותר. וציפיתי לזה.

התפקיד השני בהצגה שייך למשרתו של דון ז'ואן, סגאנרל. על הבמה הופיע בנק המזרחי טפחות. סליחה, דביר בּנדק. גם שחקן מוכשר זה לא הביא את כשרונו איתו. זכרתי אותו מן הסרט "מתנה משמיים, סיפור גדול" - שם עשה תפקיד מעולה. אבל בהצגה הופיעו לעיניי הדמויות, שמעבירות את דביר לבנק אחר. אמת, הפרסומות שלו משכנעות מאוד ושקלתי לעבור איתו בנק. זה עדיין לא התממש. אולי בעתיד.

על הבמה לא ראיתי את הערך המוסף, תיאטרון על טלוויזיה. חבל, כי מדובר בתיאטרון גשר, שהיה המצוין בתיאטרוני ישראל והוא עדיין נמנה עם הטובים שבהם.

הבחירה להציג את המחזה הקלאסי מאת מולייר הייתה טובה. נהניתי מן ההצגה, אבל הרגשתי שחסר לי. חסרה אותה התרוממות רוח שגורמת הצגה מעולה. חיפשתי בתוכנייה ומצאתי את הפתרון: הבמאי, אלכסנדר מורפוב מבולגריה. אינני יודע מהי רמתו של הבמאי ומה מקומו בתיאטרון הבולגרי. התחושה שלי, שהוא לא השתלב בביצוע התיאטרוני בישראל.

שורה תחתונה: נהניתי מן ההצגה, אבל התאכזבתי כי הציפיות שלי היו למתנה משמיים...