על פוליטיקה ועל ספורט

בין התופעות החוזרות על עצמן בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ידועה התעלמותם של אנשים בציבור החרדי ממשמעות היום וסירובם לעמוד דום בשעת צפירת האזכרה. המעשה מבטא אי-הכרה, ואפילו זלזול, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, בסמליה ובהקרבתם של הנופלים למענה וגם למענם.

בכל שנה מתעכבות מצלמות הטלוויזיה על תופעה מגונה זו, ונותנות ביטוי לזעם של הרוב המכריע של הציבור בישראל כלפי מי שנהנים מן הדמוקרטיה הישראלית, מזכות הבחירה לכנסת ומן המסים שמשלמים תושביה העובדים של המדינה - אבל מסרבים לקחת חלק בשירות צבאי/אזרחי, בשוק העבודה ואפילו לא בתחושת האבל והזיכרון האופפת את מדינת ישראל בערב יום העצמאות.

איש אינו רואה בציפייה מאזרחים אלה מעשה חריג, עוין או גזעני. הציפייה המובנת היא שאזרחי ישראל יכבדו את הסמלים והטקסים המעצבים את המדינה. כך נהוג בכל מדינה המכבדת את עצמה. רק בישראל יש חוגים קיצוניים הרואים בהנפת דגל הלאום, או בשירת ההמנון הלאומי, מעשה לאומני.

ואם יום אחד נזכה לכדורגלן או כדורסלן חרדי מצטיין, שיגיע לנבחרת הלאומית בענף ספורט זה או אחר, האם לא נצפה ממנו לשיר את התקווה, ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בטקסים הקשורים באירועים הספורטיביים? הדרישה אינה פוליטית אלא טבעית והגיונית: מי שמתיימר לייצג אינו רשאי להתנכר, ומי שמתנכר - מוטב שיתכבד ויישאר בביתו, ואל יתיימר לקחת חלק במשלחת המייצגת את המדינה שאינו חפץ ביקרה.

מה שנכון לגבי המיעוט החרדי נכון גם לגבי המיעוט הערבי. יש הרבה מן המשותף במאפייני ההתנהגות של שתי האוכלוסיות הללו. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית - בסדר הזה - אבל חשוב לזכור ולהזכיר ולהבהיר כי דמוקרטיה אין פירושה רק זכויות אלא - ואולי קודם להן - גם חובות.

מדינת ישראל מתנהגת בסלחנות יתרה כלפי שתי אוכלוסיות אלה, פוטרת אותן מן החובות הבסיסיות - שירות אזרחי, כיבוד החוק ומעורבות בשוק העבודה והמסים - אבל שומרת על זכויותיהן ואף מאפשרת להן השפעה אדירה על יחסי הכוחות הפוליטיים בה. אם היו אנשי המחאה "החברתית" - שהיא בעיקרה פוליטית ומגמתית - נאמנים לדבריהם, היה עליהם להעמיד בראש דרישותיהם את החלת השוויון - גם בחובות ולא רק בזכויות - על קהלים אלה (כמו גם על משתמטים אחרים). יישום כזה היה מקל מאד על המצוקה שעליה הם מלינים.

על-רקע זה קל להבין את הצעת החוק הדורשת מכל ספורטאי - יהודי או ערבי - שנשלח לייצג את מדינת ישראל להיות אכן נציג של מדינת ישראל, סמליה וערכיה. אין בכך משום עירוב פוליטיקה בספורט. ההפך הוא הנכון: ספורטאי המסרב להשתתף בטקסים ובסמלים הנובעים ממעמד הספורט הייצוגי - הוא הוא המשלב פוליטיקה בספורט.

כמו-כן, אין בכך גזענות. ההפך הוא הנכון: פטור לספורטאי, רק בגלל השתייכותו הלאומית, מנטילת חלק בשירת ההמנון של המדינה שאותה הוא מתיימר לייצג - הוא הגזענות.