איום ההשמדה של עזאם

אף אחד מאינספור האיומים שהשמיעו מנהיגים ערבים ופלשתינים סביב הצעת החלוקה של ה-29 בנובמבר 1947 לא יצר תהודה רחבה כמו אזהרתו של עבדול רחמן עזאם, המזכ"ל הראשון של הליגה הערבית, כי הקמתה של מדינה יהודית תוביל ל"מלחמת השמדה וטבח אדיר ממדים שיסופר בו כמו בטבח של המונגולים או של הצלבנים".

הדעה הרווחת היא כי איום זה הושמע במהלך תדרוך לתקשורת המצרית שנערך ב-5 במאי 1948, מעט אחרי הפלישה הפאן-ערבית למדינת ישראל שהוכרז עליה זמן קצר לפני כן. מלומדים אחדים מסתמכים על דיווח בניו-יורק טיימס מ-16 במאי 1948, המצטט את היומון המצרי אלאהראם. אלא שגיליון זה של הטיימס אינו מכיל דיווח כזה, וגם באלאהראם נפקד מקומו. אחרים מצטטים שידור של בי.בי.סי. כמקור לדברים, אלא שבדיקה מקיפה שערך פרופ' קארש בארכיון של חברת השידורים ברדינג שבבריטניה, הוא לא מצא שום זכר לשידור זה. אחרים, כמו העיתונאי האמריקני הידוע א.פ. סטון, שכיסה את סיפור הולדתה של מדינת ישראל תוך כדי התרחשות האירועים, פשוט ציין את האיום ללא הבאת סימוכין כלשהם.

אמנם, חוסר ההצלחה באיתור המסמך המקורי עורר ספקות אם עזאם אכן השמיע את האיום. בביקורת שמתח נגד קארש על הזכרת האיום בספרו Palestine Betrayed (לונדון 2010), כתב איש האקדמיה הישראלית בני מוריס:

"אבל האם 'השמדה' הייתה מטרת מלחמתם, כפי שטוען קארש? אין לדעת. למעשה, המנהיגים הערביים שיצאו למלחמה ב-1948 חסכו מאוד בתיאורים פומביים של יעדיהם, ו'השמדת' היהודים מעולם לא כיכבה בהתבטאויותיהם הציבוריות. אני עצמי השתמשתי בעבר בציטוט מקוטע אחד מדבריו של מזכיר הליגה הערבית עבדול רחמן עזאם מ-15 במאי 1948, שבו לכאורה דיבר על "מלחמת השמדה", ו"טבח אדיר ממדים" בסגנון מונגולי. אך בספרי '1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה' נמנעתי מלהביאו שוב, אחרי שגיליתי כי תעודת היוחסין שלו מפוקפקת".

על-אף כל זה, התעודה המקורית אכן קיימת. היא חמקה זמן רב כל כך מעיניהם של מלומדים, היות שחיפשו אותה במקום הלא נכון.

בדיווחו על הקמתה של מדינת ישראל, רמז סטון על אפשרות כי האיום הושמע דווקא ערב ההצבעה באו"ם על הצעת החלוקה, במטרה לסכל החלטה גורלית זו, ולא ערב הפלישה הערבית שהתרחשה 6 חודשים יותר מאוחר. בעוקבו אחר רמז זה, מצא ברנט מזכר של הסוכנות היהודית שהוגש לוועדת האו"ם לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1948 שתפקידה היה ליישם את הצעת החלוקה, ושוב - ב-29 במארס 1948 למזכ"ל האו"ם.

כשהוא פורס את היריעה המרשימה של איומי הערבים בפתיחה במלחמה, ואת מעשי האלימות מצידם שנועדו לסכל את החלטת החלוקה, מציין המזכר:

"(6)...מדינות ערב שנקטו את ה'אמצעים המעשיים והאפקטיביים' תמכו בהם, מעולם לא סברו כי אמצעים אלה יהיו בניגוד למגילת האו"ם, למעשה, המזכ"ל של הליגה הערבית חשב במונחים שהם רחוקים בתכלית מן התכנים הנעלים של סן-פרנסיסקו. 'מלחמה זו', הוא אמר, 'תהיה מלחמת השמדה וטבח כביר ממדים, שידובר בו כמו בטבח של המונגולים ושל הצלבנים'".

המזכר של הסוכנות היהודית ציטט כמקור לדברים מאמר שפורסם ב-11 באוקטובר 1947 בעיתון המצרי אח'באר אל-יום. בדיקה של המאמר המקורי אכן מאשרת את אמיתות הציטוט, ובכך מביאה לידי לסיום את אחד הוויכוחים ההיסטוריוגרפיים ארוכי השנים בקשר למלחמת השחרור.

מפיקים הנאה מלחימה

דיווחו של עורך אח'באר אל-יום, מוסטפא אמין, מן ה-11 באוקטובר 1947 על ועידת הפסגה הפאן-ערבית שהתקיימה בעיר הלבנונית עליי מכיל ראיון שערך עם מזכ"ל הליגה הערבית עזאם תחת הכותרת "מלחמת השמדה", וזהו תרגומו:

"עבדול רחמן עזאם פאשה שוחח עמי על המלחמה הנוראה הניצבת בפתח...באומרו: 'אני אישית מעדיף שהיהודים לא ידחפו אותנו למלחמה זו, היות שזו תהיה מלחמת השמדה, טבח כביר ממדים שידובר בו כמו בטבח של הטטארים או במלחמות הצלבנים. אני מאמין כי מספרם של המתנדבים מחוץ לפלשתין יעלה על זה של אוכלוסיית ערביי פלשתין, היות שאני יודע כי מתנדבים יגיעו אלינו (ממרחקים כמו) מהודו, אפגניסטן וסין על-מנת להשיג את הכבוד שבקידוש האל למען פלשתין... תתפלא ודאי לדעת כי מאות אנגלים הביעו את מבוקשם להתנדב לצבאות ערב כדי להילחם ביהודים.

'מלחמה זו תיוחד בשלושה מאפיינים רבי חשיבות. הראשון - אמונה: היות שכל לוחם רואה במוות למען פלשתין כדרך הקצרה ביותר לגן עדן; השני, (המלחמה) תהווה הזדמנות לזכות בשלל רב. שלישית, לא ניתן יהיה להכיל את המתנדבים הנלהבים שיגיעו מכל קצווי תבל לנקום את הקרבתם של ערביי ארץ ישראל, אשר רואים במלחמה כמכבדת כל ערבי וכל מוסלמי ברחבי העולם...

'הערבי נעלה על היהודי בכך שהוא מקבל תבוסה בחיוך: אם היהודים יביסו אותנו בקרב הראשון, נביס אנו אותם בקרב השני או השלישי...או באחרון...בעוד שתבוסה אחת תערער את המורל של היהודי! מרביתם של ערביי המדבר מפיקים הנאה מלחימה. אני זוכר ששימשתי מתווך להסכם הפסקת אש במלחמת מדבר (שבה השתתפתי) אשר נמשכה תשעה חודשים... לקראת החתימה עליה, פנו אלי כמה מרעַי לנשק ואמרו לי: "התבייש לך! אתה איש של העם, אם כן - איך אתה יכול לשאוף לסיים את המלחמה...איך נוכל לחיות ללא מלחמה?". זה, משום שמלחמה מספקת לבדואי תחושת שמחה, אושר עילאי וביטחון, ששלום אינו נותן!...

'הזהרתי את המנהיגים היהודיים שפגשתי בלונדון לחדול ממדיניותם, באומרי להם כי הערבי הוא הנועז שבחיילים, והיום שבו ישלוף את נשקו הוא לא יניחנו עד שיירה את הכדור האחרון בקרב, וכי אנו נירה את הירייה האחרונה...'.

"הוא (עזאם) סיים את שיחתו עמי באומרו: 'אני צופה את תוצאותיה של מלחמה עקובה מדם זו. אני רואה לנגד עיני את הקרבות הנוראיים. אני יכול לתאר בדימיוני את מתיהם, פצועיהם וקורבנותיהם...אך מצפוני נקי...היות שאיננו מתקיפים אלא מגנים על עצמנו, אין אנו התוקפים, אלא המתגוננים מפני תוקפנות!...'".