אין לסמוך על צה"ל

גדול המחדלים של ישראל מאז הקמתה, הוא בפיתוח האמונה שניתן לסמוך על מערכת הביטחון ובייחוד על צה"ל. האמונה בצה"ל התקבעה במוחם של הישראלים במשך 53 שנות שטיפת מוח. בפרויקט ביסוס "דת צה"ל" השתתפו דוד בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר ואפילו שולמית אלוני ויוסי שריד.

כל ראשי המתיישבים ביהודה שומרון ורצועת עזה נתנו ידם למאמץ הלאומי הזה, ואתם ראשי הישיבות, ראשי האוניברסיטאות, עורכי העיתונים וכתבי העת, גם מן הימין, גם מן השמאל, גם מ"שלום עכשיו" וגם מנאמני ארץ ישראל - מה שמוכיח שיש אחדות לאומית בישראל. עתה "על כולנו במחיר החיים לשלם" (רחל) על ההישג האדיר של יצירת דת חדשה, בעיקר של אדמוריה ורבניה הקובעים במידה רבה את חיינו.

אבל מיהו צה"ל? אלה הם הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר ואלוף פיקוד הדרום לשעבר שמואל גורודיש, שוועדת אגרנט קבעה כי אינם ראויים למלא את תפקידם; זהו הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, שיצא למלחמת עולם כדי להסתיר את מחדליו בפרשת צאלים ב'; זהו אלוף שלושת הפיקודים לשעבר יצחק מרדכי, שיצא חייב במשפט הטרדה מינית; זהו הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שהחיזבאללה עשתה לו בית ספר במלחמת דרום לבנון.

כולנו מכירים אותם, ולא היינו קונים מהם מכונית משומשת אפילו אם אנחנו מורעלי צבא. נכון שאהוד ברק עובד היום, בין היתר, בחברת היי-טק בינלאומית, אבל מנהלי אותה חברה התקשרו אליו לא בגלל כישוריו העסקיים יוצאי הדופן, שבאו לידי ביטוי בהיותו רמטכ"ל או ראש הממשלה, אלא כדי לדחוק באמצעותו את חברת אי. בי. אם. ולרשת את מקומה כספקית עיקרית של צה"ל. במלים אחרות, אהוד ברק משמש פותח דלתות, דהיינו - משרת עם משכורת עתק. האם מישהו היה מפקיד את חייו ואת חיי בני במשפחתו בידי פותח דלתות מתוקשר, אפילו אם הוא עתיד להתגורר בכפר שמריהו?

מכיוון שמערכת הביטחון היא הארגון הגדול ביותר בישראל, ותקציבו גדול מתקציב של כל משרד אחר, ביקשו בן-גוריון וממשיכיו לשלוט במדינה באמצעות שליטה מוחלטת במערכת הזאת. הם ביקשו שכולם יאמינו בצה"ל, זאת אומרת - בהם, לא ישאלו שאלות קשות ולא יחשפו את יסודותיו בברור האם הם מוצקים או רעועים. מכסימום תספר כרמלה מנשה בקול ישראל, בקולה הדרמטי, על קצין שהתעלל בחייל ועל אי אספקת מזון ליחידה.

האמונה בצה"ל היא למעשה אמונה בחכמתם העילאית, ביושרם ובעוז רוחם המוסרי של מספר פוליטיקאים בכירים ומספר מפקדים בכירים. עד כדי כך הם מורמים מעם, שאסור לשאול לגביהם את שאלת הילד הקטן מבגדי המלך החדשים: האם בכלל הם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה?.

זאת לא רק אמונה של החילוניים, אלא גם של הדתיים הלאומיים, ואצלם זאת בחינת "עבודה זרה", אם גם לא מודעת, שהרי מחוץ לקדוש ברוך הוא כל אדם ואפילו משה רבנו מועד לשגיאות.

נכונותם של היהודים היושבים בציון לאמץ לעצמם את האמונה במערכת הביטחון, מלמדת שאפילו אם למדו היסטוריה ואף לימדו אותה, אין הם מבינים את מאורעות העבר, כי אחד הלקחים העיקריים של ההיסטוריה האנושית הוא שראשי המדינות ומפקדי הצבאות לא הבינו את הוויית הצבא והמלחמה. אמונת הצרפתים בנפוליון עלתה להם במיליוני הרוגים, וכנ"ל אמונת הגרמנים בהיטלר ואמונת הרוסים בסטלין. נאמר כבר שהמלחמה היא עניין רציני מדי מכדי להשאירה בידי גנרלים, אותם דברים אמורים ביחס לפוליטיקאים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים היה צריך להיות ברור לכול, שלא ניתן לסמוך על צה"ל; היינו - על מפקדיו הבכירים, על הדרך שבה הם בנו את הצבא ועל תורות הלחימה שהם אימצו.

הדברים היו אמורים להתברר עוד יותר אחרי מלחמת לבנון (82), אחרי האינתיפאדה הראשונה, אחרי תבוסתנו במלחמת דרום לבנון ובריחתנו משם. ואף-על-פי-כן ממשיכים אצלנו לסמוך על צה"ל ולהאשים את הפוליטיקאים מן המפלגות היריבות באימוץ מדיניות שגויה.

סדרת הכישלונות והמחדלים של צה"ל בלחימה שהתחוללה בישוב "אלי סיני", בחג הסוכות תשס"ב, אינה קשורה לשום מדיניות ואפילו לא להסכם אוסלו. היא תוצאה של העובדה שאנשי היישוב סמכו על צה"ל שיגן על חייהם והתפנו לעסוק בעניינים אחרים, הכנות לחגיגות י"ח לעליה על הקרקע, לדוגמא. הרי מוצב של צה"ל ממוקם על-ידם וחייליו מפטרלים לאורך הגדרות. אם יש צורך, אלוף הפיקוד מקיים עם המתיישבים שיחת מוטיבציה, ומי יפקפק בכישוריהם העילאיים של אלוף הפיקוד, דורון אלמוג, ושל מפקד האוגדה, תת-אלוף ישראל זיו, שניהם צנחנים וותיקים ובוגרי מלחמות יום הכיפורים ולבנון.

במלחמת לבנון היה אלמוג מפקד היחידות המיוחדות של חטיבת הצנחנים הסדירה, וזיו היה מפקד סיירת הצנחנים שפעלה במסגרת אותו הגדוד. שניהם ראו את התפקוד הכושל של צה"ל ושל חטיבתם, בפיקודו של האלוף מיל. יורם יאיר (יה-יה), לדוגמא: בקרב דאמור, את החיפוי על כישלונות ומחדלים, ואת אי הפקת הלקחים בחטיבתם ובכל צה"ל. לו היו שניהם מנסים לתקן את המעוות, הם היו נחשבים כ"כבשים שחורות", דוגמת אל"מ עימנואל ולד, ונזרקים מצה"ל. על-מנת להגיע למעמדם הבכיר הם הלכו בתלם של מערכת קורסת. האם על מפקדים כאלה ניתן לסמוך בנושא שהוא עניין של חיים ומוות?

קוד הקשר של צה"ל לחדירת מחבלים ליישוב הוא "צבא שמים". באלי סיני התברר שעל "צבא שמים" אין לסמוך.

לפני הקמת המדינה, ובייחוד אחרי פרשת תל חי (1920), לא סמכו המתיישבים על איש: לא על בן-גוריון, שנחשב לאנטי-ביטחוניסט, לא על אליהו גולומב, ששימש את בן-גוריון, ואפילו לא על זאב ז'בוטינסקי, הביטחוניסט הגדול של הישוב, שהרי בזמן התקפת "המחבלים" על תל חי קיימו העסקנים הנכבדים האלה התייעצויות ביפו ולא עשו דבר, אפילו שניתן היה לעשות כמה דברים גם אז.

הלקח של המתיישבים היה, שכל מתיישב ומתיישבת, לרבות ילדיהם, הם אנשי ביטחון, ועליהם החובה להגן על חייהם ועל רכושם - לא רק כשהם מגויסים, אלא גם כשהם מטיילים עם חברותיהם.

שלמה באום, יליד כפר יחזקאל וסגן מפקד יחידה 101 בשנות החמישים, סיפר שאת האקדח הראשון נתן לו אביו בהיותו בן שמונה . לא נסיעת בילוי בחו"ל, לא אופנועים, לא מחשב נישא, אלא אקדח, וזה היה האירוע המרגש בחייו. מאז השתתף באום עם אביו בפעולות שמירה, ומאוחר יותר הוא הלך בעקבות וינגייט ופלגות הלילה שלו. בתחילת מלחמת העצמאות השתתף באום, בהיותו בן שבע עשרה, באחת ההתקפות הראשונות של ארגון "ההגנה" על תחבורה ערבית, סמוך לעיר בית שאן. עד מותו, לפני למעלה משנתיים, לא סמך שלמה באום על צה"ל, וזאת הרוח שפיעמה בו כאשר יחד עם אריק שרון חולל את מהפכת ה-101 בצה"ל ובתחילת שנות השבעים התנדב לשרת במפקדתו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בדיכוי הטרור ברצועת עזה. למרות איכויותיו הביטחוניות הגבוהות, לא היה צה"ל מעוניין בשירותיו, כי הוא היה מן היחידים שלא האמין בדת הצבא.

במלחמת העצמאות הבטיחו המתיישבים הלוחמים את הקמת המדינה. אחת הדוגמאות הבולטות היא הקיבוץ הדתי כפר דרום ברצועת עזה. פעמים אחדות תקפו כוחות מצריים גדולים, במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, את הקיבוץ בסיוע של טנקים וארטילריה. כמעט ללא עזרה מהחוץ הדפו חברי הקיבוץ הצעירים את כל ההתקפות וריתקו אליהם כוחות מצריים גדולים. רק בהפוגה פונה כפר דרום, מאותם טעמים שמועלים לפינוי היישובים היהודיים ברצועת עזה. ראשי צה"ל הגיעו למסקנה, ביוני 1948, שקשה להבטיח את חיי חברי הקיבוץ, ובן-גוריון אישר את הפינוי.

מייד אחרי חתימת הסכם אוסלו, בתחילת 1994, נפגשתי עם אחדים מראשי המתיישבים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ביניהם אורי אליצור ופנחס ולרשטיין, במשרדי ארגון "אמנה" בירושלים. יחד איתי באו לפגישה שלמה באום ואריה טפר. פרסמתי אז את תוצאות מחקרי על תהליך קריסתו של צה"ל, בספרי "קריסה ולקחה". אמרתי להם כי הסכם אוסלו אינו תוצאה שינוי מדיניות מצד יצחק רבין ושמעון פרס, אלא תוצאה הגיונית מחוסר יכולתו של צה"ל לגבות מטרות לאומיות. רבין הגיע למסקנה כי אם צה"ל אינו יכול להבטיח את ביטחון היהודים בארץ ישראל, יושג הביטחון בעזרת שטחי מולדת שיימסרו לפלשתינים. לפיכך, אם לא תבוצע מייד רפורמה בצה"ל, ייפגעו יישובי יש"ע, תקום מדינה פלשתינית, וישובים רבים, אם לא כולם, יפונו.

מי שמבקש לבלום את התהליך הזה, צריך להפסיק לסמוך על מערכת הביטחון הקורסת ולהוביל רפורמה יסודית בחשיבת הביטחון, בבניין הכוח ובדרכי הפעלתו. רק רפורמה בתרבות הביטחונית מלמטה, תכפה על ראשי המערכת הביטחון לשפר את תפקודם של הארגונים שעליהם הם מופקדים.

אורי אליצור וחבריו קיבלו את דברי כדברי כפירה, כפי שקוראים לא מעטים מקבלים אותם עכשיו, הציגו לנו - לבאום לטפר ולי - שאלות רבות, ואף שקבלו תשובות על כל שאלה ושאלה הסתיימה הפגישה בחוסר הסכמה. המסקנה שלנו, של טפר של באום ושלי, היתה שראשי יש"ע לא הבינו במה הדברים אמורים ושהם אינם מסוגלים להשתחרר מאמונתם בצה"ל.

בתרבות הקיימת במדינת ישראל אין סיכוי להגיע לפתרונות ביטחונים יצירתיים יותר, או לשפר את תפקודו של צה"ל. שינוי הדיסק שעליו מדברים רבים הוא הדיסק התרבותי: מה עיקר ומה טפל, על מה יש לתת את הדעת, על מה יש לכתוב, מה יש לחקור, על מה ראוי לדבר, מה זה 'פוליטיקלי קורקט' - האם זהו ספרו החדש של א.ב. יהושע, או ספרו הישן של לידל-הארט? האם אלה הם תולדות הפירמידות במצרים או מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון? תנאי הכרחי לכך שקריסת מערכת הביטחון תיבלם, הוא שהישראלים יתחילו להתעניין בהוויית הצבא והמלחמה, לקרוא עליה, ללמד אותה מגיל הגן ועד סוף הלימודים האקדמיים, להקצות לכך משאבים, לחקור אותה על מנת להבינה. רק אחרי שיתחולל השינוי התרבותי ניתן יהיה לשפר את תפקודה של מערכת הביטחון.

את האתגר הלאומי הזה על מנהיגי יש"ע להוביל, ואינני מדבר על העסקנים, אלא על המנהיגים האמיתיים, שאולי עדיין איש אינו מכירם. אם תושבי ישע לא ייקחו על עצמם את האתגר הזה, אל יבואו בטענות על מחדלים צבאיים באלי סיני ובישובים נוספים בעתיד.