"הסדיר תמיד בולם בגופו" - והמטכ"ל?

ספרים רבים נכתבו בעקבות מלחמת יום כיפור 1973, מקצתם כעבודת מחקר, וברובם מעשה עט של לוחמים.

כולם בלי יוצא מהכלל, מתארים בשעות ודקות את שארע במלחמה ההיא - בבחינת מי אמר למי, מי עשה ככה וככה, מי ירה וכמה השמיד, מתי והיכן. כדי כך "שמרוב עצים/ שהם הקרבות, לא רואים את היער" שהוא המקור לכאוס שהתחולל במלחמה.

משמע, כי זולת סיפורים ותיאורים עוצרי נשימה הרלוונטיים למיתוס ולמורשת, אין בהם ולו תובנה אחת בעלת ערך מעשי, בהווה ולעתיד.

יוצא דופן מאלה, מצוי בין דפי ספרו של האלוף במיל. ד"ר עמנואל סקל - "הסדיר יבלום", ולו רק משום איפוס חשיבותו של הגורם העיקרי לכאוס, בהצגתו כאינפורמציה סתמית וחסרת חשיבות.

שם במסגרת עבודת הדוקטורט גילה לראשונה (!!!) מי שעמד לימים בראש מפקדת חיילות השדה וחבר במטכ"ל כי מאז כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, ועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התעלם צה"ל מהכנת הגייסות להגנת סיני: הערכות מצב לשם גיבוש תוכניות לא בוצעו, וממלא ה"כלום" הזה לא ירד כפקודה לכוחות. וכך, ללא תוכנית פקודות ותרגילים, נגוזה ההזדמנות להקנות מיומנות מבצעית לכוחות ולפיקוד הבכיר (אוגדות, פיקוד מרחבי ומטכ"ל), וכיוצא מזה לא בוצעו סיורי מפקדים להכרת השטח, שבעצמו הופקר תכנונית תוך אובדן יתרונותיו לתמרון ובלימה.

דחיקתה של עובדה חשובה כל כך לפינה אפלה, היא הנותנת ייחודיות לספר - משום היותה עדות לחוסר הבנה והבחנה השולט בפיקוד הבכיר בצה"ל לדורותיו.

והרי ברי, כי מחקר קרבות אמור להעמיד תובנות ערכיות לעתיד. מה שמחייב לבחון בטרם הטחת אשמות/ ואו מסקנות - את מיומנותם של הגייסות, כולל טיבו של הקשר בין הדרג המחליט לזה שמבצע.

יתרה מזאת: חוקר מלחמות חייב למקד דעתו ומסקנותיו, בלקחי המלחמה שקדמה לזו הנחקרת. על כן, קשה להבין הכיצד לא עמד הדוקטורנט אז סא"ל (במלחמה יוה"כ) ולימים כאלוף בכיר - על קלקולי מבצע "כרמה", וקודמתה במלחמת "ששת הימים", שכולם אבל כולם בלי יוצא מהכלל, חזרו על עצמם במלחמת יוה"כ.

והרי אם היה משקיע ולו מזער מדעתו, ודאי כי היה מזהה את הרעות הללו ומשקלל את השפעתם המכריעה בספרו - לא כל שכן, לאור הישנותם אחת לאחת ב"מלחמת של"ג", וביתר חומרה במלחמת "לבנון השנייה".

ואם בעובדות הללו אין די - עומדות אחרי מלחמת יוה"כ כסימני דרך: וועדת אגרנט, בעקבותיה באה וועדת כהן אחרי משל"ג, ואחריה וועדת וינוגרד שהוקמה אחרי "מ' לבנון השנייה". כולן, עדות לתפקוד רצוף ובלתי נסבל של הצבא, וכעילה להדחת בכירי צה"ל מתפקידם.

החובבנות שבמעשה המלחמה

ללמדך, כי הנטען בספר "הסדיר יבלום" על תפקודם הלוקה של דדו וגורודיש ז"ל, אג"מ מבצעים, וחיל האוויר, אינם בבחינת אירוע חד פעמי אלא רצף מתמשך - פועלה של החובבנות במעשה המלחמה, המונעת הפקה אמינה ותורמת של לקחיה.

לפי כך אין מנוס מלצרף את עבודת הדוקטורט של האלוף במיל, ל"קונספציה", לכשל אגף המודיעין, ולאמינותו של אשרף מרואן, שלא השפיעו כהוא זה על שהתרחש בשדות הקרב - זולת הצלחתם לשבש את הדעת אליהם, תוך השרשת החובבנות הצבאית בלוויית נזקיה בהווה ובעתיד.

ולכן, כדי להבין את שאירע במלחמה הארורה ההיא, ייטיבו קציני צה"ל במיל ובסדיר, להפנים מקצת מפרשנותו של סגן הרמטכ"ל במלחמת יום כיפור, האלוף ישראל טל/טליק ז"ל: "כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".

מאחר שהרעה הזו חזרה על עצמה במשל"ג וביתר חומרה במלחמת לבנון השנייה - אין מנוס מההכרה על שליטת החובבנות וחוסר המקצוענות בצה"ל. אך גם מתווה דרך להפיכתו ממליציה של חיילות וזרועות, לצבא אחוד של ממש. ובלבד ונפנים: "תפקוד צבא במלחמה, משקף את אופני הכנתו - בהצטיידות, בתכנון ותוכניות, ובאימונים, כפל מקדם הקטן מאחד".

ללמדך, כי לא כמות האימונים אלא הליקויים בעשייתם, הנם אלה הגורמים לתפקודו הלוקה של צה"ל בשגרה ובמלחמות.