פתולוגיה ירושלמית בניו-יורק <br>

וכאן חוצה היהודי את הגבול הדק של הביקורת ומתאר את הפוגעים ברכוש ערבי, כמו המסגד של טובא-זנגרייה - קהילה ערבית שלווה, המצויה בארץ ישראל הישנה והטובה של מאי 1949 - כגרורות של הסרטן היהודי שגופו בווסט-באנק, המתפשטות עכשיו בכל רחבי ישראל, מסכנות את הדמוקרטיה, ופורמות את החברה. הגרורות הללו מתעקשות לפלוש לחלקי הגוף הערבי-יהודי המצוי בתוך הקו הירוק, ושלוחיהן הם פוליטיקאים היוצרים נחשול תחיקתי שנועד לדחוק את רגליהם של האזרחים הערבים. ראוי לשים לב לאמצעים ה"ספרותיים": היהודים הם שלוחים וגרורות, הערבים הם אזרחים. היהודים מגיחים מהתנחלות, הערבים חיים בקהילות. לאזרחים יש כמובן זכויות מובנות. גרורות הן כמובן חלק מסרטן, והדעת נותנת שאותו יש לכרות.

היהודים, אומר גורנברג, כמו היה תצפיתן מן המאדים חסר דעות קדומות, החלו להתנחל בקרקעות הכבושות מייד לאחר מלחמת הכיבוש של 1967. האסטרטגיה של הכיבוש גם היא אינה חדשה, אלא חלק מן ההתגוששות אתנית - לא חלילה מאבק על ריבונות, ואת הציונות כמובן הס מלהזכיר - על פלשתינה בשלטון הבריטי, דונם ועוד דונם. המתנחלים של 1967 ואילך אינם מן הסוג הפושע, בעיניהם כמובן, אלא המשך של ההתנחלות בכלל של יהודים בפלשתינה - תופעה מכוערת של גירוש האזרח הערבי ממולדתו. שיטות הכיבוש של המתנחלים החדשים זולגות עכשיו חזרה לישראל הישנה והטובה, המסרבת לשרטט את הגבול הצודק על המפה, אל השטח הטהור שבו האזרחים הערביים מקיימים יחסי שלום ושיתוף עם הפולש היהודי. פלשתינה אינה ארץ ישראל, אלא מושבה בריטית מלאה פלשתינים, שהיהודים פלשו אליה.

כדי להדגיש את הממאירות של ה"פלישה" היהודית, משתמש גרשום גורנברג מאור הגולה בדוגמה של שני מרעין בישין, עוכרי שמה הטוב של היהדות, מרדכי ושמואל אליהו, רבני המזימה היהודית, ששלחו "צוותי ליבה" של הנוהים אחריהם לערים יהודיות נחשלות, לכאורה כדי להעמיק את לימוד התורה וגמילות חסדים, אך למעשה כדי לחזק את הנבלים של הימין המתנחלי. אחד מהם בא מן ההתנחלות שבעיר הפלשתינית חברון (שמעולם לא מלך בה דוד, שמעולם לא נרצחו בה עשרות בני ישיבות עוד לפני היות מדינת ישראל) ושמו נחשון כהן. גורנברג שם את נפשו בכפו ומשוחח עמו ולומד ממנו את שיא הזוועה: מדובר בבבוגר ישיבת הסדר - הכלאה בלתי קדושה של לימוד תורה ושירות צבאי - מחברון. מטרת "צוות הליבה" היא לשכנע את היהודים המתגוררים בעיר המעורבת עכו שלא לעזוב, וזאת לדברי כהן, באמצעות משיכת צעירים בעלי חוסן אידיאולוגי ורמה כלכלית-חברתית גבוהה לעיר המעורבת.

לכותב המאמר יש הסבר לכך שיהודים בשכונה בעכו שהייתה פעם מעורבת, עזבו - כי הם לא מאמינים בדו-קיום. אין הוא מטריד את קוראיו בשאלות כמו הייתכן כי שכניהם הערביים התעמרו בהם ולכן עזבו? הייתכן כי הכפר טובא-זנגרייה מהווה מוקד לשוד וגזל של כל סביבתו ולכן חוּבַּל? הייתכן כי ערביי הווסט-באנק הם מהגרים חדשים לשטח שהיה מצוי תחת שלטון קולוניאלי של הממלכה בריטית-האשמית? הייתכן שפלשתינים הם לא ערבים, אלא למעשה יהודים, ואילו הערבים הם פולשים זרים שחדרו למנדט הבריטי שעצם חוקיותו הייתה מותנית בהקמת בית לאומי לעם היהודי? ייתכן, אבל זה לא מעניין את הניו-יורק טיימס - העיתון של משפחת זולצברגר שהתנגד נמרצות להתערבות אמריקנית באירופה בשנות ה-40', על-אף הידיעות הברורות אודות שואת יהודי אירופה. נראה, כי אין חדש תחת השמש.

עכו היא רק דוגמה לאחת הערים המעורבות ששלוחי הסרטן הדתי-לאומני שמו להם למטרה "להציל". הגרשיים במקור. 110 משפחות מצויות בצוות הליבה, מספר שאינו משפיע על המשך גידול הסרטן הראשי המצוי בווסט-באנק.

רגע. האם גורנברג רוצה לומר לנו, כי ההתנחלות היהודית בלב הארץ היא כה עוצמתית מבחינה מספרית, עד כי היא יכולה לוותר על מאות משפחות לטובת יישוב הארץ שבתוך הקו הירוק? האין זה אומר שההתנחלות כבר אינו סרטן שולי שניתן לכרות ולהשמיד, אלא כבר לב ליבו של הגוף, שאי-אפשר לסלקו ללא השמדתו? ואולי הוא רומז לנו שזו נבלה וזו טריפה ולו בידו הדבר, היה מאייד את שניהם? הייתכן כי האורגניזם כולו הוא סרטן בגוף האומה הערבית, כמאמר החמאס?

המסר לערבים, אומר גורנברג, הוא שהם זרים ואינם חלק מן היצור הפוליטי הקרוי ישראל. זוהי כמובן מסקנה שהדעת אינה סובלת. בידוד היא מניעת זכויות, קובע גורנברג. הגליל מלא בישובים יהודיים שבהם אין לערבים דריסת רגל, וזה כמובן דבר נורא. אבל העובדה שכניסת ערבים לשכונות גורמת לבריחה של יהודים, אינה מדירה שינה מעיניו, כמו גם העובדה שישובים ערביים בכל הארץ נקיים מיהודים, אינה גורמת לו לעודד יהודים להתגורר בהם, למען הדו-קיום המבורך, שאין הוא מטיל ספק קל שבקלים בכך שערביי ישראל הם חסידיו המושבעים.

גורנברג מציין מגדלור אחד של צדק במדבר הסרטני של מדינת ישראל הימנית-דתית-יהודית - בית המשפט העליון. זה כפה על יהודי ההתנחלות קציר לקבל להתנחלות שלהם זוג ערבי שלכאורה מתאים להם חברתית וכלכלית. אלא ששומו שמיים, יהודי ההתנחלות התחכמו לו לבית המשפט העליון, ודאגו ששלוחיהם בכנסת יחזקו את החוקים המדירים את הערבים מלהתנחל בתוך הישובים היהודיים.

רגע, האין הישוב קציר מצוי בתוך הקו הירוק המקודש על גורנברג? מסתבר כי מה שחשוב הוא המיקום האידיאולוגי ולא הגיאוגרפי. אם זהו כפר יהודי המבקש להישאר יהודי, הרי שבזאת הפך רשמית להתנחלות, לסטלמנט. גורנברג גם החליט, כי הקונספט של ישובים בעלי רקע אידיאולוגי-חברתי הומוגני נולד רק לכבודם של מתנחלי הווסט-באנק בשנות ה-70'. אנו כנראה אמורים להבין מקביעה פנטסטית זו, כי המושבות, המושבים, הקיבוצים והקבוצות שהוקמו בארץ ישראל מסוף המאה ה-19 דגלו בעירוב "אתני" ובפלורליזם דתי בהשראת בית מדרשו של הניו-יורק טיימס.

הכנסת, אותו יצור מעוות של כאילו-דמוקרטיה, כיבה את הזרקור, אומר גורנברג. הדמוקרטיה (כל עוד אינה מחוקקת בקנה אחד עם דעותיו של גורנברג) אינה מנגנון לגיטימי, בייחוד כאשר איש מאוס כאביגדור ליברמן, העומד בראש מפלגה ימנית קיצונית יהודית, מוביל את החקיקה. בכלל, חקיקה המגינה על אזרחי הארץ היהודיים, הדורשת מאזרחי המדינה שבועת אמונים, המונעת חרמות על תוצרי ההתנחלויות, אינה אלא תיאטרון פוליטי שתפקידו לדחוק את רגלי המיעוט הערבי. הרעיון כי ערביי ישראל יחדלו להתנכל ליהודים, יחדלו מחרמות ונידויים, ויכריזו בריש גלי על נאמנותם למדינה היהודית, אינו עולה כמובן על דעתו. לטובת הערבים נלחמים בתי המשפט, ארגוני זכויות האדם, וחלקים חושבי-נכון של הציבור היהודי, וגם זה נכון וצודק, כי הערבים הם אנשים, ואילו היהודים הם כנראה... גרורות.

ואז, לאחר שהוכיח באותות ובמופתים כי לא ניתן להפריד בין הווסט-באנק לבין מדינת ישראל, וכי הבעיות זהות מכל צדדיו של הקו הירוק, כי התנחלויות ויהודים קיצוניים יש גם כאן וגם כאן, עושה גורנברג קפיצת צוקהרה של 180 מעלות, ואומר כי הבעיה העיקרית של ישראל קשורה לווסט-באנק ולמפעל ההתנחלויות.

כאשר תעזוב ישראל מאחוריה את הביצה הטובענית של הווסט-באנק (שהרי ידוע לקוראי הניו-יורק טיימס כי הווסט-באנק רחוק מישראל כמו שצ'צ'ניה רחוקה ממוסקבה, ואיי הפוקלנד רחוקים מבריטניה) תצוץ מחדש הבעיה, אומר גורנברג בצער רב. יהיה צורך להשיב את המתנחלים הבייתה, ואלה יביאו עמם את האידיאולוגיות שלהם מהווסט-באנק אל הגליל, מה שיחמיר עוד יותר את הבעיה. שכן נראה כי שיטתו, מטרת קיומה של מדינת ישראל אינה הקמת בית לאומי לעם היהודי (מטרה זו פסה מן העולם עם המנדט הבריטי) אלא שזו תישאר דמוקרטית עם רוב יהודי והבטחת שוויון למיעוט הערבי שבה. כיצד לשכנע את כל אותם יהודים מתנחלים שולחי גרורות להיות משהו אחר, לדוגמה גרשומים גורנברגים - את זה משאיר גורנברג ללא תשובה.

עלי להודות כי בכל פעם אני נפעם מחדש מעומק הפתולוגיה המחשבתית של יהודים מסוימים שדפי העיתון הניו-יורקי פתוחים בפניהם. הרי לנו מאמר השולל לחלוטין את זכות קיומה הריבוני של מדינתם כמדינה יהודית, ואף מכפיף אותה לרווחתם של אויביה המושבעים. לשם כך יוצר גורנברג צמדי מילים כבדי משמעות, כגון, מתנחלי-קיצוני, או מתנחלי-ימני, ולעתים אף ארבע מילים מאיימות, מתנחלי-קיצונים-ווסט-באנק, ובסופו של דבר גם גרורה-ווסט-באנק. שתי מילות גנאי צמודות זה לזו, ועל אחת כמה וכמה ארבע מילים מתועבות הבאות ברצף מעורר אימה, יוצרות אפקט סינרגיסטי, ומעוררות סיוטי זוועה אצל הקורא התמים של הניו-יורק טיימס. נראה כי על-פי גורנברג הערבים הם קורבנות פסיביים של זן מיוחד של טורפים שהם מוטציה של העם היהודי היושב לבטח בניו-יורק. על-פי גורנברג, הערבים מעולם לא ביצעו פיגועים רצחניים ביהודים. לכן על המדינה הישראלית לעשות משהו למוטציה הזו - אולי חינוך מחדש? ואולי יורשה לי להציע מחנות ריכוז או טיפול כמותרפי? - כדי שאפשר יהיה לשלב אותם מחדש בחברה ערבית-ישראלית שוחרת שלום קידמה שלווה. על-פי גורנברג, אין כלל אזכור לתוהו ובוהו של צמאון דמים חסר גבולות של חברה ערבית בכל מקום שאינו מדינת ישראל, מתימן ועד תוניסיה, כמו גם לקריאות של ארגונים פלשתינים להשמדת ישראל, והתמיכה שהם זוכים לה מצד נציגיהם של ערביי ישראל.

ובכל זאת, אפשר להוציא מתוק מעז. המסקנה ההגיונית היחידה שהכותב מגיע אליה היא שלמעשה, לא ניתן להפריד בין הווסט-באנק לווסט באנק. כל דבר המצוי מן הירדן ומערבה הוא הווסט-באנק, וכולו מצוי בפועל בשליטה של המדינה היהודית, על אפו ועל חמתו של גורנברג. יבוא גם היום שבו ייאלץ גורנברג להודות כי הפתרון הטוב ביותר להתנגשות בין היהודים ובין הערבים על השטח הוא הפרדה, על-פי הקו הירוק העובר במרכז השקע הסורי-אפריקני: היהודים לווסט-באנק, והערבים לאיסט-באנק.