יציאת צדיק מן העיר עושה רושם

בסימן יחד שבטי ישראל,
ואשר בזכות זה יוחש הגואל.

מאיתו שוכן ערבות, אלוהים חי אל,
כעתירת מוטי גולן המצפה והמייחל.

מצורף מאמר תורני כמעט קבוע,
בחתימתו וסיומו של הלזה שבוע,

שטוף שמש, נפלא, פורה וגם רגוע.
ולמען האמת, למה שלא נהנה, מדוע?

בפתיחת דבריי הרשוני לציין שהן החמשיר המצ"ב והן דבר התורה לפרשת "ויצא" היו אמורים להישלח כבר בצהרי יום רביעי האחרון או לכל היותר בשחרו של יום החמישי שלאחריו. אולם, משום שלצערי "ביליתי" את זמני עד שעות הבוקר המוקדמות ב"מלר"ד" (=מיון לרפואה דחופה) שעל-יד בית המרפא "בלינסון" (פתח תקוה) ה"עסק נבשש" (=התאחר) ונבצר ממני לשולחו עד זה הזמן. ומשום שביום שישי האחרון גם, הוחשתי למבדק ולטיפול רפואי - לא יכולתי לשולחם. אנא, קבלו התנצלות מוטי גולן, חבר מוקיר ופעמים חמשירן, המודה על "מקרא המגילה" והקדשת הזמן, ובעיקר, מודה לאלוהינו שמצרות מושיען...

לרעיי, חבריי, עמיתיי ויקיריי ולא בקצף,
בעוצמה ובתוקף, בחוזק ולא ברופף,
שלומים כ"נהר שלום וכנהר שוטף".

זאת למודעי ולתעודה,
כי לשבועיים התקופה,

"חוויתי" תאונה מצערה,
שלא במקומה ומיותרה.

זו לי התאונה השלישית,
לא מימי קדם ובראשית,
ברם, תוך שנה השישית.

בכל זאת ומכל מקום,
אודה לאל יושב מרום.

אשר דווקא מתוך המעופה,
ישר, על ואל לב התמרורה,

הנחני בדרך הפדות וההצלה,
כי רק לו לבדו יאתה היכולה.

וברוב כוח, רצון, רחמים וחסד,
העמידני מבור תחתית עלי מסד.

ואמנה, בתוך מספר שניות ודקות,
כשבתחילה איבדתי התחושות,

מספר נשים חסדניות ורחמניות,
כשאחת מהן "נציגת האחיות",

ומספר צעירי הצאן מסקציית הגברים,
כשבראשם, דניאל פרי, מן השכנים.

עזרוני, השקוני ואף עודדוני,
ולתוך האמבולנס הכניסוני.

ומשם בבהילות הובהלתי,
ולבית המרפא הוחשתי.

אי לזאת, זה המקום וההזדמנות,
לאחל'הם תודה ומיטב הבריאות.

ומן היושב במרומי "שמי העלייה",
אשחרנו לברכם בנהורא מעלייא,
כמו גם, ובמיוחד, בבריות גופא.

ואנא, חבורה נפלאה ומיוחדה,
הרשוני בקצירת האומר לספרה:

כי בבוקרו של יום רביעאה,
לפני שני שבועייא וקמעא,

ביום אשר בו נתלו שני גדולי המאורות,
הוקדם לדידי נס חנוכת אורות ונפלאות.

וזאת בדרכי אל "מלאכת הקודש",
כהרגלי, שש ושמח באמצע החודש,

אירעה לי זאת המכשלה ובמישור,
בבוקרו של יום שטוף רוגע ואור.

והגם שחלפו להם שבועיים ימים,
ופחתו הגניחות מחמת הכאבים,

שחלקם, להוותי, היו קשים,
וגרמו לנדידת שנת ישרים.

והגם שנתאחדו בינותם השברים,
ונתקצרה האיספלנית עלי פצעים,

שבחלקם נקבו הנקבים,
וחלקם פתוחים וחלולים.

אבל ואך, "אח" גדול על שבר הלב,
שהרי עדיין מתגנח אנכי ושוכב,

שבגין כך הובצרתי מ"ללמוד (ובעיקר) ללמד",
וזהו הקושי האמיתי שאינו בתוקף להימדד.

משום שזו הווייתי בימי חלדי,
וזו הזכות ש"ראתה עיני":

תורת וערכי האל ללמד ולהפיץ,
וקהלים רבים במאמריי "להפציץ",

וללמד תלמידות ותלמידים,
וקוראי ושומעי הלקחים.

כמו-כן, הרשוני נא לבוא ולספר,
שישנם מבאי הבית וגם מבאי החצר,
והמתקשרים המקשרים כל זאת למעין מסר,

וטוענים שהייתה זו משמיים "מכה במשורה",
שעצם ותכלית היותה, מעין "משושת אזהרה".

חושבני, אשר מזולל, בסופו של דבר,
יצא דבר זך, נקי, טוב, משודרג ויקר.

ועל-אף שבחסדו ובטובו המשיך מכותיי,
לא אפסיקה ללמד ולהפיץ דברי אל חי,

בקרב מכירים המוקירים,
ובקרב מעיינים ולומדים.

זאת באמצעות שתי התורות,
שהן עיקר ויסוד היסודות.

ולכם חברים, ידידים ואהובים,
אשאלה נא מזער מאמצים:

הבה נמשיכה ונחזק ידיים רפות,
ונרבה מעשים טובים ומצוות.

ובטוחני, שממעל, אל הפלאות,
ישמיענו בקרוב ניסים ונפלאות.

ויחדיו נגיעה אל "המנוחה והנחלה",
בבניין מקדשנו, בעגלא ובמהרה.

וצרי גלעד יישלח לכל דורש ומבקש,
ובעיקר, יחיש משיחנו שעדיין בושש.

ולכללכם צוות חברים יקר,
שליבם עליהם רחב ולא צר.

מעומקא דליבא, לכם שלוחה,
הערכה מיוחדה, כמו גם תודה.

על הבעת דאגה גדולה,
וברכת החלמה מהירה,

במייל, בסימוס ובטלפוניה,
בגין אותה תאונה מצערה.

אשר עליה כתבנו זאת ה"כתובה",
ועליה חימשרנו זאת החמשירה.

בטוחני שבעזר האל בעגלא ובקרוב,
לאחר שהשלמתי לשמיים עוד חוב,

והרגשתי בשוכבי על הכביש,
מהי באמת "אפסותו של איש",

ומהו באמת "פחד העכשוב",
לעבודת הקודש שוב אשוב.

ובעזרת שוכן שחקים, הוא הוא האל,
ששמרני והצילני כיחיד בבית ישראל:

אקרב שוב אל העבודה והמלאכה,
מלאכת שמיים של חינוך והוראה.

באולפנית "ישורון" המיוחדה והמוארה,
במעשי החסד ובשאר דברי הקדושה.

ובחתימתי הרשוני נא כזאת לסכם,
ולסיים בשמחת לב של בעל חי הנושם:

וגם אומנם עדיין מכאבים הנני מתגנח,
רעיוני, שרעפי והגיגי כליבי מאוד פורח.

וכל עוד נשמה באפי אהי תדיר שמח,
ובתוקף ידי אמשיך חריזתי וגם אבדח
ושעליכם וזמנכם לא אהיה לנטל וכמפדח.

ואצפה ואייחל,
ומאוד מאוד אשתדל,

לכסוף, לערוג ולהתפלל,
ובעיקר כפנחס לעמוד ולפלל:

שהאל ברחמיו על כולנו ישפיעה,
ובעגלא ובקרוב בבשורה נתבשרה,

שממעל לעמו ישראל משיחו יחיש,
"כי שמע אנקת כואב,
אביון, עני, דך וכואב,
אשר עמד וקם חי מן הכביש".

כעתירת מוקירכם מוטי גולן,
עמית, רע, מוקיר וחמשירן.

אחרי יעקב אבינו - באש ובמים

פרשת השבוע, פרשת "ויצא" המונה קמ"ח פסוקים (וסימנך: 'אם אין קמח אין תורה') פותחת בסיפור המפורסם של "יציאת" יעקב מבאר שבע והגעתו אל "בית אל" בדרכו אל יעדו הסופי, אל העיר חרן, מקום מושבה של משפחת לבן, דודו ואחי אימו רבקה. יציאה חפוזה זו של יעקב אבינו, בחיר האבות, הייתה למעשה ולמען האמת בריחה מהירה מבאר שבע ומארץ כנען מחמת איבתו ושנאתו של אחיו עשיו שאף "חשב בליבו" ותכנן להורגו לאחר מות יצחק אביהם, ותורתנו הקדושה אף מעידה על כך מפורשות בפרשה הקודמת, פרשת "תולדות": "וישטם עשיו את יעקב על (=בגלל) הברכה אשר ברכו אביו. ויאמר עשיו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" [בראשית כ"ז, מ"א].

וגם אמנה, יעקב מגיע אל פאתי היישוב "בית אל" אשר שימש כיישוב יהודי (בחבל בנימין) עוד מתקופת ראשון אבותינו הקדושים, אברהם, ועד לימינו אנו. יעקב "פוגע במקום" (=במשמעות "פוגש" ולא במשמעות פגיעה ממש) וחושב רק להתעכב "קמעה" במקום וסביר להניח ש"רצה להצטייד ולאגור כוחות כדי להמשיך אל היעד הסופי, אל העיר חרן" [מדרש גם].

ועל כך כותב הזוהר [פרשה כ"ז]: "רצה יעקב להלוך כי עוד היום היה גדול". אבל, "אוהב י-ה-ו-ה צדיקים" ו"קרוב הוא לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" ואומר הקב"ה לעצמו: "צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר ללא לינה". על כן, "דואג" הקב"ה שיעקב יתעכב וישהה לילה נוסף ב"מקום הקדוש" בכך שהקב"ה מקדים שקיעת השמש.

יעקב "נאלץ" לאתר לו מקום לינה. ומה הוא עושה? - לוקח מאבני המקום, שם מראשותיו ושוכב לישון (כמובן, לאחר שתיקן והתפלל תפילת מעריב, על-פי מדרשי חז"ל). מיד, נגלה עליו הקב"ה בעצמו ובכבודו, וזהו שנאמר: "ויפגע במקום", דהיינו: יעקב "פוגש" את הקב"ה המכונה "המקום" האומר לו: "יעקב! הלחם, בצקלונך. הבאר, לפניך. אכול ושתה (כי רבה עליך הדרך) [פרקי דרבי אליעזר, פרשה ל"ה].

כיצד באו לידי ביטוי מעשי צדיקותו של יעקב? - יעקב אבינו הוא מ"כת הצדיקים אשר קורצו מחומר ומזן אנושי מיוחד במינו ושונים הם מסביבתם" [מדרש גם]. צדיקים אלה הם בעלי השפעה מרובה ביותר על תושבי מקום מגוריהם. עוד בחייהם, בהנהגותיהם ובדפוסי התנהגותם הם משמשים מודל לחיקוי. יש בידם את הכוח לגרום לאנשים "ללכת אחריהם באש ובמים". הם מטביעים את חותמם האישי על כל "באי ביתם כמו גם על כל באי חצרם". אשר על כן, כשהם יוצאים ועוזבים ונוטשים את מקום מגוריהם הטבעי, "יציאתם" זו "עושה רושם" כביר על כל מי שנשאר מאחוריהם. וזאת משום ש"אלה שנשארים מרגישים שאיבדו את ה'אבא' (הרוחני, כמובן) והם כ'יתומים' אשר אין להם 'רועה ומכוון'".

ויפים הם דברי רש"י, על אתר, בשם המדרשים: "ולמה הזכיר יציאתו (של יעקב)? - אלא, מגיד: שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר (=במקום), הוא הודה, הוא זיוה (ו)הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה (ו)פנה הדרה".