ראש יחידת טרור משפטי, לשעבר

שופטים כמו עבריינים, יודעים: אמירת אמת היא עיקרון לטיפשים. באותה דקה שיש התנגשות בין האמת לאינטרס - האמת נדרשת לשבת בשקט, לא להתערב! זאת הסיבה שתמיד, אבל תמיד, שופטי הבדימוס הכחישו בתוקף, את מה שמבקריהם טענו בתוקף - הכניסה לעליון מתבצעת בשיטת "חבר מביא חבר".

הם יכולים להכחיש עד מחר. אהרן ברק נעל את הדלת לעליון בפני פרופ' רות גביזון בגלל אג'נדה. שנייה אחרי זה, המסיכה נפלה מפרצופם של קשקשני האיכות. לא איכות, ולא נעליים. הקריטריון השולט: הלנו אתה אם לצרינו. על זה מוסיפים - מתוך אילוץ! - כמה "עלי תאנה", והרי לכם בית משפט עליון עם אוריינטציה מוגדרת.

כמו שיש בכירי משפט שחשוב לחסום - יש אחרים שחשוב להילחם על כניסתם. הרקורד הבעייתי לא מהווה בעיה. האג'נדה חשובה. מוכרחים לשמור על הגחלת האימפריאליסטית. ההגנה ההיסטרית של זהבה גלאון וניצן הורוביץ על בית המשפט העליון - יותר מאשר מעידה עליהם, מחזקת את הטענה על בית משפט שמאלני.

טרור משפטי וסימון מטרות

מנקודת מבט אובייקטיבית - עדנה ארבל היא סוג של כתם על בית המשפט העליון. הרקורד שלה מנומר. יואב יצחק - בבחינת קול קורא במדבר - פרסם כמה דברים שבכל מדינה מתוקנת דיים כדי לפסול אותה. המינוי שלה הושג בזכות מה שאנחנו מכנים קומבינה. שר המשפטים באותם ימי הקומבינה היה טומי לפיד.

זה אותו טומי לפיד, שביום הזיכוי של אולמרט מפרשת החשבוניות (29.9.97), הגדיר את פרקליטת המדינה עדנה ארבל (שימו לב) כ"ראש יחידת טרור משפטי". הוא גם נימק. חמש שנים אחרי - בכינוס מחאה של פרקליטים ממורמרים, האשימה עו"ד פנינה שרצקי את ארבל, כמי שמקדמת את חבריה הקרובים (חדשות, 27.11.02). זה אומנם לא "חבר מביא חבר", אבל גם "חבר מקדם חבר", מריח לא טוב.

במועד אחר פורסם שמבקר המדינה כתב משהו על מאות אלפי שקלים שהגברת ארבל קיבלה באופן בלתי תקין. לא זוכר שקראתי או שמעתי שהחזירה. כמה שנים אחרי - מני מזוז האשים אותה כ"מסמנת מטרות", שזה בשפה עממית - "תופרת תיקים". אם מחברים את הרקורד הבעייתי של דורית ביניש לרקורד הבעייתי של עדנה ארבל - מקבלים בית משפט עליון שהוא מפגע אקולוגי משפטי. וזה, מבלי להתייחס לשופטים אחרים שגם איתם יש בעיה (בקרוב על המסך שלכם!).

עיתונאים מתעלמים מסקרים ברורים

תמיהה מציפה אותי כשאני קורא בעיתונים על (אלק) "בני-אור" שאסרו מלחמה על כל מי שמנסה לבצע שינויים. מותר לתקן מוסדות מקולקלים. הירידה הקבועה באמון הציבור בבית המשפט העליון מוכיחה קלקול. יואילו נא דן מרגלית, דן מרידור ואחרים להסביר לנו "בני-החושך" את פשר ההתעלמות שלהם מהסקרים.

בדמוקרטיה, בית משפט עליון שאיבד את אמון הציבור - כמוהו כמי שכופה עצמו על האזרחים. ההתנפלות של דורית ביניש על נבחרי ציבור שוחרי תיקון, היא חצייה של קו אדום. טוב יעשו כלבי השמירה, אם יביטו על שופטי העליון מהטריבונה של האזרחים. משם רואים את הכתמים. הלכתי לארכיון...