שיר הלל לקול הֶעָרֵב של שֶׂרַח בת יעקב

שבעים איש ירדו מצרימה: יעקוב, בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו. מכל הנכדות הוזכרה רק נכדה אחת ויחידה והיא שָׂרַח (סָרַח) בתו של הבן אשר. "וּבְנֵי אֲשֶר יִמְנֶה וְיִשְוֶה וּבְרִיעָה וְשֶׂרָח אֲחוֹתָם ... " (בראשית מ"ו 17). מכל הבנות צוינה רק בת אחת והיא דינה, בתה של לאה, (שם פס' 15).

שׂרַח, נכדתו של יעקב, מוזכרת בתנ"ך רק שלוש פעמים. במקור שצוין לעיל, כן גם בספר "במדבר" כ"ו 48 ובספר "דברי הימים"
א', ז' 30. אין לנו פרטים עליה, כשם שיש לנו בסיפור על דינה. מי שגאל את שֶׂרַח מאלמוניותה היה ארון ספרים יהודי עשיר, שנתן מקום של כבוד לספרות המדרש והאגדה. ספרות שבזה ולועגת לתופעה המביישת אותנו כחברה, עת צורפו להן אותיות עבריות לכלל מלים שהפכו למשפט אומלל ומבזה - "קוֹל בְּאִשָּה עֶרְוָה".

במיכלתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח מוזכרת שֶׂרַח בת אשר, כמי
שיש לה תפקיד משמעותי בליל יציאת מצרים. היא שרה, מעודדת, מפיחה רוח חיים ותקווה בקרב רבים החוששים ממה שטומן בחובו העתיד. היא גם זאת שמגלה למשה היכן קבור יוסף. ציבור גדול האזין לדבריה, כי מצאו בהם מזור ולא ראו בהם ערווה.

ספרות האגדה בבראשית רבתי בפרשת חיי שרה מעניקה לשֶׂרַח, הנכדה האהובה על יעקב, כמי שעודדה אותו בתקופה, בה הוא היה שבר כלי, בחושבו, שלא יזכה לראות עוד את יוסף בנו.

שֶׂרַח שרה לסבא עצוב, שהיגון אוכל את חייו. היא גם שרה לקהל שבא אל אוהלו. נעימת קולה השרתה רוגע על קהל מאזינים והפיחה בו רוח של תקווה גדולה. הקהל לא התייחס לקולה כאל "קול אישה בערווה", אלא כאל "קול באשה ערב" ו"קול אישה חדווה". הקהל והסבא יעקב האזינו לאישה דעתנית, שיש לה מה לומר וחשוב שנשמע את מה שהיא אומרת. אף לא אחד העלה על דל שפתותיו לכתובתה של שרח צירוף אותיות עבריות מצמרר - "קול באישה ערווה".

בבראשית מ"ה, 46 מבשרים ליעקב "עוֹד יוֹסֵף חַי", וכי בנו מושל בכל ארץ מצרים. ליעקב קשה לעכל את הידיעה, כנאמר: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לא הֶאֱמִין לָהֶם." לפי תרגום יונתן ולפי הספר "קצת יוסף" (סיפורו של יוסף בערבית יהודית בנוסח המצוי בין יהודי תימן ועירק) האחים מבקשים משֶׂרַח בת אשר, שתנגן ותשמיע בשירה ובנגינה בשורת חיים מחודשים על אודות יוסף.

ארון הספרים היהודי נתן לשֶׂרַח חיים הפרושים על פני דורות רבים - תמיד היא שרה ונואמת בפני הקהל בעתות מצוק ובמבחני חיים קיומיים.

על-פי המדרש שרח בת אשר חיה מאות שנים אחרי יציאת מצרים. היא מופיעה בתקופת דוד (1010-970 לפנה"ס). היא מתוארת כאישה חכמה עטורת שיער שיבה. היא נחושה להתייצב מול פני יואב בן צרויה ומנסה למנוע את הפעולה הצבאית שיזם כדי לדכא את מרד שבע בן בכרי.

ספרות המדרש מייחסת לְשֶׂרַח את האמור בשמואל ב' כ' 17-19 "אַתָּה (יואב) מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְרָאֵל לָמָּה תִּבָּלַע נַחֲלַת ה' ?". הנאום מושמע בפני קהל הלוחמים והפיקוד הגבוה בניסיון למנוע את הפעולה הצבאית . מי שעוקב אחרי המדרש אינו יכול שלא לפרשו , אלא אך ורק במלים הבאות : מה דעתך יואב להפסיק את הפעילות נגד שבע בן בכרי ונגד עיר בה הוא מתבצר . מה דעתך , אדוני יואב , אולי אפשר למצוא אפיקי הידברות אחרים ורק "לא לְהָמִית עִיר וָאֵם בְּיִשְׁרָאֵל !"

שרח - גיברה בשירה העממית

לפי מסורת יהודי בבל וצפון אפריקה שֶׂרַח גלתה לבבל בשנת 586 לפנה"ס בתקופת חורבן הבית הראשון . היא עודדה בשירתה ובנאומיה ציבור נוגה, העוזב מאחוריו בית ומולדת ויוצא אל הבלתי נודע, אל הגלות. היא התיישבה באיספהאן שבפרס.

שֶׂרַח מופיעה כגיבורה בשירה העממית בשפה הערכית יהודית בקהילת ג'רבה. עד היום ישנן מסורות, בהן שרות אליה נשים ופונות בתחינה שתבוא ותשיר בפני כל הקהל דברי ניחומים.

שרח נחרתה בספרות המדרש כדמות אלמותית חכמה, החובקת בחובה כוח עוצמתי רוחני , שעם ישראל נשא אליה את פניו, תמיד שאב מקולה ומשירתה עוז ותעצומות נפש בעתות משבר.

קולה לא היה קול אישה בערווה, קולה היה ערב, קולה נשמע בחדווה.