הציבור נגד הרשות

היחסים בין האזרח והתאגיד לבין הרשות המקומית בה הוא חי או מנהל את עסקיו, אינם יחסים שוויוניים. תקציבה של הרשות המקומית מבוסס, במידה רבה, על תשלומי מיסים ואגרות המוטלים על יחידים וחברות המחזיקים נכסים בתחומה. באופן מובן, הרשות המקומית שואפת להגדיל את הכנסותיה ממיסים ואגרות על-מנת להגשים את מטרותיה.

כך, למשל, רשויות מקומיות השומרות על מסגרת תקציבית ועומדות ביעדי גירעון מוגדרים מראש, זוכות לפרסים ותשבחות מהשלטון המרכזי. רשות מקומית בעלת עודף תקציבי יכולה להשקיע אותו בפיתוח העיר לרווחת תושביה, או בשיפור תנאי העבודה והמחייה של עובדיה, נבחריה ואף חלק מתושביה.

לעומת זאת, רשות מקומית אשר אינה מסוגלת לשמור על איזון בין הכנסותיה והוצאותיה, עשויה "לזכות" במינויו של חשב מלווה לפעילותה מטעם משרד הפנים, או אף לפיזור המועצה ומינויה של ועדה קרואה. זאת, מעבר להזנחת חזות העיר ומתן שירות לקוי לציבור הבוחרים - ציבור אשר עשוי לבוא בחשבון עם נבחריו במועד הבחירות.

על-רקע דברים אלה, השלטון המרכזי מגביל את יכולתה של הרשות המקומית להעלות את גובה הארנונה המוטלת על תושביה באמצעות חוקי הקפאה, וכן מתנה את תוקפם של אגרות והיטלים המוטלים על-ידי הרשות המקומית בקבלת אישור מראש לעצם הטלת האגרה או ההיטל, וכן לשיעור האגרה וההיטל.

מאידך, לרשות המקומית סמכות נרחבת להטיל חיובים בארנונה, אגרות והיטלים על-פי תעריפים שאושרו על-ידי השלטון המרכזי, וכן לגבות חיובים אלה באמצעות הליכי גבייה מינהליים. בניגוד לאדם או תאגיד רגילים, אשר חייבים להגיש תביעה כנגד אדם אחר שהם סבורים שהוא חייב להם סכום כסף כלשהו, ואף להוכיח תביעה זו בראיות, הרשות המקומית פטורה מטרדה זו.

חזקת הכשרות המינהלית


הרשויות המקומית נהנית מחזקת הכשרות המינהלית וכן מסמכויות אכיפה נרחבות. לפיכך, אם הרשות מטילה על אדם או תאגיד חיוב כלשהו, עליו ליזום את ההליך המשפטי המתאים, ולעיתים אף להוכיח, כי החיוב שהוטל עליו שגוי.

לאור האמור לעיל ברור, כי בדרך כלל, חיובים המוטלים על-ידי רשויות בסכומים גבוהים זוכים לטיפול משפטי מקצועי ומבוטלים, או לפחות מופחתים משמעותית, אם הם מבוססים על תשתית רעועה. דוגמה לחיובים מסוג זה הם היטלי פיתוח תשתיות: היטלי סלילה, תיעול, ביוב, הנחת צנרת מים ופיתוח שטחים ציבוריים פתוחים.

לעומת זאת, בחיובים בסכומים נמוכים יחסית לא קיימת כדאיות כלכלית לטפל, שכן בדרך כלל עלות הטיפול המשפטי תעלה על שווי החיוב. דוגמה לחיובים מסוג זה היא הטלת חיובים באגרת שמירה או אגרת פינוי אשפה שלא על-פי חוק עזר תקף.

יחסי הכוחות משתנים

כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות בשנת 2006 שינתה מהותית את יחסי הכוחות שבין הרשות המקומית ותושביה. בגין חיובים המבוצעים על-ידי הרשות המקומית שלא כדין, קיימת אפשרות להגיש תובענות ייצוגיות. אפשרות זו שינתה את מערך השיקולים הכלכליים של התושבים ועורכי הדין המייצגים, אשר עשויים להיות זכאים לגמול מתאים במסגרת הליך התובענה הייצוגית, בסכום העולה משמעותית על גובה החיוב הספציפי שבוצע שלא כדין ואשר בגינו הוגשה התביעה.

במסגרת זו, הוגשו בשנים האחרונות עשרות תובענות ייצוגיות כנגד רשויות מקומיות בגין גביית כספים שלא כדין, בסכום קטן יחסית מכל תושב. נושאי התובענות הם רבים ומגוונים, ומשקפים את היצירתיות של הרשויות המקומיות בהגדלת הכנסותיהן בסכומים נמוכים יחסית מכל תושב, אשר מצטברים לסכומי עתק. כך למשל הוגשו תובענות ייצוגיות בגין שינוי שיטת חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה, חישוב ריבית שגוי בגין תשלומים המבוצעים באיחור, גביית אגרות שמירה ופינוי אשפה שהוטלו שלא כדין, עיגול שטחי נכסים לצורך חיוב בארנונה והגדלה מלאכותית שלהם שלא כדין.

על-רקע דברים אלה מובן, כי הכלים המשפטיים מהווים חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים של התושבים עם הרשויות המקומיות, ועם הצטברות הידע והניסיון בתחום התובענות הייצוגיות כנגד רשויות מקומיות, לא מן הנמנע, כי השימוש בכלים המשפטיים רק ילך ויגבר.