מדינת בלגן, קרקס, כל נושא שעולה נוגע בסוף בפוליטיקה. כך במילים פשוטות בחר הבחור שעלה לארץ לפני מספר שנים להסביר את עמדותיו. קח למשל משכנתה, אמר, אתה באמת יודע כמה יהיה התשלום האחרון בעוד 25-20 שנה? וכל ההצעות לפרוס מחדש, למחזר, לשחזר - לא מביאות אותך לנתון הפשוט הזה. יש מרוויח אחד בכל הסיפור - הבנק.
חמישה בחורים בגילאי ה-30, שניים עולים, שניים דתיים, אחד חילוני בהפסקת סיגריה. שיחת חולין שריח הקפה המהביל נמהל בעשן הסיגריות, והכאב על אובדן הדרך, היעלמותם של היושר, ההגינות והעזרה לזולת. אתה מבין, אחי רוצה לקנות דירה. מאיפה יש לו 300 אלף שקל להתחיל? ומה אתה אומר, מחירי הדירות יירדו? איך יירדו, שאל השני. אם יירדו, יבוא טייקון, יקנה את הבניין, ישכיר, יעשה קופה, ואנחנו נישאר באותו מצב.
גם ביבי השתרבב לשיחה, כי מה לעשות, הכל מגיע בסוף לפוליטיקה. אני קראתי לתגובתו לדבריו של ח"כ
איתן כבל "כרטיס אדום", והעולה החדש כינה זאת "גול עצמי". וכשאני נוסע באוטו, אמר חברו, כל שעה בחדשות יש משהו חדש. מה יכול להשתנות פה משעה לשעה? וכולם מצפים לחדשות כאילו הבשורה תגיע.
אתה יודע, אמרתי לפביאן, אני אוהב לעזור. לא מבקש תמורה. נטול אינטרסים. נכון שזה נשמע מטורף בימינו? אלון בשיחת הטלפון הזכיר כיצד עזרתי לו לפני מספר שנים. הוא זכר והזכיר, אני שכחתי. ככה אני, עניתי לאלון. הרי כולנו נגיע לאותו מקום, בלי ההון החומרי שצברנו. אחרינו נותיר את הכסף, נשאיר זכרונות, נותיר את השם שלנו, מי שהיינו.
ערכים - אין לעזאזל עם האינטרסים. הרסתם, תאבתם, רמסתם, חמסתם בעבור חופן שאולי יש בו הנאה, אבל אין בו נשמה. אבל יש בין אלה שחולקים את ממונם עם הזולת, שבעים מפרוסת עוגה אחת. קחו לדוגמה את איזי שירצקי. מה יש לו לאיש לחפש בקריית שמונה? אבל הוא שם, בשביל תושבי הקריה, כי ממשלת ישראל מתייחסת לתושבי קריית שמונה רק בעיתות מלחמה. בשיגרה? סוגרת מפעלים - ומעודדת אבטלה, סוגרת מתנ"סים ומקומות תרבות - ומעודדת פשיעה. וכפי שאמר איזי שירצקי: "אני לא שונה ממוכר הפלאפל. לי שיחק המזל. זה לא שאני חכם יותר ממנו". צניעות!!!
כשעמית לעבודה פנה אליי כי נפגע מיחס המנהל (ואני לא ועד עובדים, אני רק בן-אדם שאוהב להקשיב ולסייע), ועובד אחר שולח מכתב המשקף בבהירות את הכאב והעלבון - הלב נצבט (למען ההגינות, לא רק לי). יש הרבה כאלה, ואין מי שיקשיב להם. יותר נכון יהיה להגיד - אין מי שקשוב אליהם. כשאומרים שקיפות - אל תצפה שתמצא אותה, כשאומרים הגינות - אל תמתין לקבלה. פני הדור השתנו, ערכים אין. צניעות? מה זאת הקללה הזאת? אה, צניעות! לא צנעת הפרט, לא
הדרת נשים. צניעות, לדידי, משמעותה גם להסתפק במה שיש. זה לא כרטיס ביקור שיעשה אותי, אלא מי שאני שעושה את כרטיס הביקור שלי. וזו אינה הלשכה, כי אם האדם שיושב בה. צניעות זה לדבר עם כל אדם באשר הוא, בגובה העיניים.
נולדתי פה, גדלתי פה, כך גם ילדיי. ידענו לכבד איש את רעהו, דתיים וחילוניים. ותמיד היו עימותים, תמיד יהיו. ויכוחים היו ויהיו גם כן. אלא שקבוצות קיצוניות מסיתות את דעת הקהל, ובתערובת המרירה של הוויית החיים קל מאוד לצרף עוולה אחת לשנייה, מעשה ועוד מעשה, טוב ורע, ובבת אחת לפתוח חזית. מנחם בגין זעק באחד מנאומיו: "יהודים" במבטא אידישאי. איזה הד חיובי רחב זה עשה בציבור שרובו היה חילוני, והיום? והרבנים שותקים (האם מפחד?), וראש הממשלה יוצא נגד ובעד, כי הקואליציה חשובה אלפי מונים מהחברה המתפוררת.
ואם יגיד לי מישהו לכתוב כך או אחרת - האם אשתנה? רוצים תשמעו, לא רוצים אל תשמעו. כי מרוב דמוקרטיה אולי מגיעה לנו מעט דיקטטורה? ביבי-מאניה יש לא רק בפוליטיקה, אלא גם במקומות אחרים, תחת שמות שונים. כי פני הדור כפני המנהיגות. וביום הבוחר, מאחורי הפרגוד, שנייה לפני שנכניס את הפתק למעטפה... ראוי שנחשוב היטב מה יעשה לנו טוב. מה יעשה לנו טוב, כלומר לי. איש-איש לעצמו. כי כל קמפיין בחירות יודע למכור לנו את התפוח הרקוב ביותר בעטיפה מהודרת, אבל היומיום מכתיב את החיים האמיתיים.
למשרדי הביטחון והבריאות יש לא מעט כסף לבזבז במקומות הלא-נכונים 
רק, לכאורה, לפי שעה
