ראשית ביכורה - לראשית החרם <br>

צום עשרה בטבת שחל החודש דומה שהיה צריך להיות הקל ביותר מארבעת צומות החורבן. לא זו בלבד שאין להשוותו לצום תשעה באב יום חורבן שני בתי המקדש, שאכן נקבע כצום מערב עד ערב על כל חמשת עינוייו. אלא אף לשאר הצומות אינו דומה שהרי בי"ז תמוז הובקעה העיר בימי בית שני ע"י טיטוס ומי יודע כמה מתו מעם ישראל במלחמה זו. כמו-כן אירעו בו אירועים נוספים כשבירת הלוחות, שריפת התורה ע"י אפוסטומוס ועוד.

צום גדליה נקבע כיום תענית שבו נהרגו במצפה גדליה בן אחיקם יחד עם עוד יהודים וכשדים שהיו עמו דבר שגרם להפצת שארית ישראל וכיבוי הגחלת היהודית שעדיין נשארה כפי המצוין ברמב"ם (תעניות פרק ה' הלכה ג'). חכמינו ידעו להגדיר זאת היטב "ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ראש השנה י"ח ,ב').

ואמנם הקב"ה כורך "הכל יחדיו" כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי..." (זכריה ז' , ה'). ט' באב החודש החמישי מניסן וצום גדליה בחודש השביעי בג' תשרי. למעט עשרה בטבת שבתאריך זה לא ארע מאומה מההיבט של פגיעות בעם. מלך בבל סמך על ירושלים ורק המצור החל ולא מעבר לכך. מעניין הדבר כשהמצור החל הייתה בעיר הנצורה תבואה לרוב. מצב רוחם היה מרומם התקווה פיעמה בעם כי גורל מצור זה יהא כמצור סנחריב אשר מלאך ה' נגף את מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסותיו בשערי ירושלים.

שלוש שנים הם החזיקו מעמד במצור שהלך ונהייה קשה יותר כמובא בספר מלכים ב' (פרק כ"ה , א-ב). עד אשר "כל עמה נאנחים, מבקשים לחם..." (איכה ב' י"א).

שלוש שנים עברו עד אשר אכלו נשים פריים עוללי טיפוחים (איכה ב' כ'). אולם ביום הראשון למצור מאומה לא ארע. שערי העיר נסגרו, חיילי האויב צרו עליה מבחוץ, החלו בבניית הדייק. אף איש לא רעב ללחם ולא נפגע, מבחינה זאת הרי צום זה אמור היה להיות הקל מארבעת הצומות.

מה הסיבה לכך שעשרה בטבת הינו החמור ביותר מכל התעניות?

מסביר זאת האבודרהם בהלכות תענית ששונה צום עשרה בטבת משאר התעניות שאפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" (יחזקאל כ"ד, ב').

כמו שנאמר על יום הכיפורים שמבחינה זו הוא חמור אף יותר מתשעה באב שנדחה מפני כבוד השבת. בהיות שמצינו במסכת תענית "אתחלתא דפורענותא עדיפא" (כ"ט, א'). לאמור, שתחילת הפורענות היא הקובעת. אומנם טבעו של האדם שהוא מתפעל יותר מסוף הפורענות. אבל תחילתה של הפורענות היא החמורה יותר משום ששם נמצאת הסיבה לפורענות. וכל מה שקורה לאחר מכן הינו תוצאה של התחלה זו.

בעלי המוסר מסבירים זאת בהמחשה הבאה כפי שמביא הרב אליהו לופיאן בספרו "לב אליהו". מובא בקהלת: "כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" (פר' ט', י"ב).

הדג חושב שהסוף שלו מגיע כאשר מוציאים אותו מן המים. רק הוא אינו מבין שהסוף שלו היה כאשר נאחז במצודה. הוצאתו מן המים זו רק התוצאה, ודומה הדבר למה שמובא בספר "דעת תורה" של הרב ירוחם ממיר על הפסוק "והנחש היה ערום מכל חיית השדה" (בראשית ג', א') רש"י על האתר מפרש כי היצר צריך הוא לפתח, ללא פתח פתוח אין אפשרות לכניסת היצר. אדם היכול לשמור על עצמו מהיות אצלו פתח הוא יינצל מהחטא. "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד', ז'). החטאת הוא היצר הרובץ שמצפה אך ורק לפתח. באין פתח לאן יכנס.

דוגמה נוספת היא מקרהו של נח "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" (בראשית ט', כ'). מפרש הספורנו שנח התחיל בפעולה לא טובה ולכן על כרחך נמשכו מזה מעשים שלא ייעשו. ראייה לכך מהמקרה בשיטים: "ויחל העם לזנות את בנות מואב.....ויצמד ישראל לבעל פעור...." (במדבר כ"ה, א-ג').

מפריצות הגיעו לעבודה זרה ועשרים וארבעה אלף איש מתו במגיפה. התאריך של עשרה בטבת המציין את תחילת המצור על ירושלים ע"י נבוכדנצר מלך בבל בא כתוצאה מהטעם שעם ישראל לא שמר את התורה כפי שמבטא זאת הנביא ירמיהו: "על מה עבדה הארץ, על עוזבם את תורתי" (ט', י"א).

יכול להיות שגם אחרי התחלת הפורענות אפשר היה עדיין לקרוע את גזר הדין, אולם יהיה הדבר קשה יותר. ויפה היטיב רש"י לפרש את הכתוב: "וקרהו אסון" (בראשית מ"ד, כ"ט ). יעקב אבינו לא פחד מהדרך אלא פחד מהשטן המקטרג בשעת הסכנה. כאשר הוא מקטרג קשה לעמוד כנגדו.

מכאן הינך למד מטרת הצום כפי המובא ברמב"ם (הלכות תענית פר' ה' ) לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי תשובה, לתקן מעשינו ולעשות אותנו טובים יותר אחד כלפי השני.