רצון הציבור

בהתגוששות הגדולה שבין האוצר לבין חברת "כימיקלים לישראל" (כי"ל) הכריזו שני הצדדים על תיקו דחוק בנקודות. כל צד ספר לעצמו את רווחיו והפסדיו, ובסופו של דבר החליטו להישאר חברים. רק הקיביצרים שעמדו מסביב לזירה מחו בקול רם, וזעמו על האוצר שלא הכריע את יריבו ורמס אותו לעפר.

ראשית העובדות. כי"ל היא הבעלים של מפעלי ים המלח, ובעצמה היא חלק מן הקונצרן הענקי הקרוי "החברה לישראל". כי"ל היא בעלת הזיכיון ממדינת ישראל להפיק מִים המלח חומרים, בעיקר דשן, ולשווקם בעולם. בחלוף השנים התייבש האגן הדרומי של ים המלח, ושאיבת המים מן האגן הצפוני העמוק הרבה יותר ביחד עם שקיעת מלחים גרמה לעליית המפלס עד כדי סיכון מקבץ בתי המלון ליד בריכה חמש, אשר גם בהם הושקע הון עתק. הפתרון שעליו הוסכם כולל קציר המלחים מן הקרקעית, והשאלה הייתה מי ישלם בעד הפתרון היקר. בסופו של דבר סוכם שכי"ל תשלם את מרבית ההוצאה הנכבדת, וגם תכפיל את תמלוגי המדינה עבור הזכות להחזיק בזיכיון, בכל הפקה של מחצבים מעל 1.5 מיליון טון. לכאורה - ניצחון לאוצר. על-פי הקיביצרים, משיאי העצות הטרחנים - שוד הקופה הציבורית, חרפה לממשלת ישראל המתקפלת כאטרייה שְלּוקה בפני בעלי ההון.

מה הפריע לקיביצרים הללו, ומדוע מחו כה נמרצות ובכל אמצעי התקשורת המשרתים אותם (כמעט כולם!)? דרישתם הכללית הייתה להעלות אף יותר את התמלוגים המגיעים לאוצר, ולהשית את מלוא ההוצאה של קציר המלח על החברה. הנימוק: משאבי הטבע הללו הם שלנו, של הציבור, והציבור רוצה יותר כסף עבור המשאבים שמעמידה המדינה לניצולה של החברה ולהגדלת רווחיה.

מי מייצג את רצון הציבור שרוצה יותר עבור המשאב הציבורי? ובכן לשאלה מעניינת זו יש לפעילים, לדוברים, לאנשי התקשורת ולעורכי הדין של הארגונים החברתיים תשובה ניצחת. אנו הפה של הציבור. מוצא פינו הוא הוא רצונו של הציבור. ומי שמכם להיות פה לציבור? זוהי כבר שאלה אפיקורסית החותרת תחת יסודות החברה המתוקנת והדמוקרטית שבה אוחזי המיקרופון והמקלדת הם הנציגים הלגיטימיים של מה שהציבור רוצה, אמר עורך התוכנית.

מדוע הקיביצרים הכלכליים הם גם שונאי ההתישבות

מה הם רוצים באמת, כל אותם קיביצרים ותקשורתנים? קודם כל הם רוצים להרוס אותה שכבה של יזמים, גיבורי-חיל שהצליחו לאגור הון של ממש. המילים רווח, ורווחי הון, ובעל-שליטה, מוציאות אותם מדעתם. בעיניהם, אותם מושגים הם פסולים וטמאים בחברה מתוקנת. חברה מתוקנת היא שוויונית, מבוקרת, שבה כל יזם יודע מהי התקרה שלו, והוא מתקיים בחסדה של המדינה המתוקנת, כי המדינה היא מעל הכל. והחשוב ביותר: בחברה מתוקנת אנשי ה"רוח", ה"פעילים החברתיים", ויותר נכון אנשי שלומנו, הם שידם על המגוף, מכוח עליונותם המוסרית, ללא קשר לכישוריהם הכלכליים. רצונם האמיתי הוא שהחברה לישראל תכרע תחת עומס המיסים, ההיטלים וההגבלות שהמדינה מנחיתה עליה, ותשיב את המשאב הלאומי לבעליו, אלו היודעים את רצון הציבור.

לתומי חשבתי כי במדינה דמוקרטית רצון הציבור מתבטא בבחירות חפשיות שבהן נדרש הציבור לאופן בו תנהל המדינה את ענייניה. אם הציבור מעוניין בכלכלה ריכוזית שבה לחברות ולארגונים פרטיים יש חלק שולי, ואילו התעשיה, המסחר והשירותים מצויים כולם בידי הממשלה ועובדיה הישירים, ראוי לו לבחור במפלגות שזהו מצען הכלכלי. ואם הוא מעדיף כלכלת שוק, שבה הממשלה שומרת על הביטחון, הסדר והחוק, ומעודדת את היוזמה הפרטית, ראוי לו שיבחר במפלגה שזהו מצעה. החלופה הראשונה הייתה פה עד שנת 1977. הציבור החליף אותה לחלופה השנייה. תהליך ההפרטה החל לא כיוון שהשיטה הריכוזית הצליחה, אלא כיוון שהיא נכשלה. הקשיים העכשוויים של הכלכלה הישראלית אינם נובעים מכלכלת השוק, אלא מן השרידים הגדולים של הכלכלה הריכוזית שעדיין לא פורקו. החברה לישראל יכולה לשגשג רק מפני שגם העובדים יודעים שאם לא יהיה רווח, לא תהיה גם פרנסה. וגם זה לצנינים בעיניהם של הקיביצרים. לו הדבר בידם, לא היה קשר בין רווחי החברה לבין יכולותיה כמעסיק, כי הרי תעסוקה ראויה היא זכות מוקנית, ולא תוצר של כישורים כלכליים.

יש עוד פנים מעניינות לאותם קיביצרים. רובם ככולם שוללים את שליטת ישראל ב"שטחים הכבושים", ומייחלים ליום שבו תחולק הארץ עם המדינה הפלשתינית. ההתחברות שבין הקיביצרים הכלכליים לבין שונאי ההתיישבות בהר נראית על פניה תמוהה. מה לסוציאליזם כלכלי ולפשרנות טריטוריאלית? אבל במבט שני יש קשר הדוק ביניהם: הנטייה להכפפת המציאות לאידיאל דמיוני. אידיאלית, חברה כלכלית תשלם למדינה על זיכיון תפעול את מה שהמדינה צריכה, העובדים יתוגמלו כמבוקשם, המנהלים ישאפו לשכר מינימום, הבעלים יצהלו מעצם הזכות שנפלה בחלקם להיות ספקי תעסוקה, ובעלי המניות יסתפקו בהפסדים נאים. למרות ההפסדים תמשיך החברה להעסיק את עובדיה ולספק להם ביטחון כלכלי-תעסוקתי, ולעולם לא תקרוס, ללא קשר לעלות של מוצריה. באופן אידיאלי הערבים ישמחו להתגורר בארץ ישראל, לעבוד באותן חברות אידיאליות, ולחיות בשלום עם שכניהם היהודיים. במציאות, 39 עובדי בתי הזיקוק בחיפה נרצחו על-ידי עמיתיהם הערבים, במקום העבודה, עוד לפני קום המדינה, לפני ה"כיבוש". במציאות, רק מדינות יכולות להתנהג כמו חברה כלכלית אידיאלית, כיוון שלהן מותר להדפיס כסף. דא עקא שהנייר המודפס הופך תוך זמן קצר לנייר ניגוב, וזהו אחד הגורמים העיקריים למשבר הכלכלי באירופה. גם המדינה הכי מתוקנת, שוודיה, מעדיפה לאפשר לחברת סאאב לפשוט רגל מאשר לתחזק פגר כלכלי בהנשמה מלאכותית. הנטייה להזייה כלכלית-חברתית-ביטחונית היא השלטת בעדת הקיביצרים ותומכיהם בתקשורת ההזויה.

הציבור היהודי בחר ברוב קולות בגישה הכלכלית המעשית, שבה יש קשר בין רווח ובין תעסוקה, קשר בין יכולת ובין השתכרות, וקשר בין מסירת שטח לאויב ובין הרס המפעל הציוני. זהו רצון הציבור האמיתי, כפי שזה משתקף גם בבחירות, גם בסקרים, וגם בהסכם בין החברה המובילה במשק לבין שר האוצר של מדינת ישראל הריבונית.