על הפרק בשיח הציבורי שאלת התמלוגים שגובה המדינה בתחום הכרייה. חוק הכרייה הוא חוק מנדטורי שנכנס לתוקף לפני 87 שנים, בשנת 1925. למרות שחלפו 87 שנים, וזאת תקופה ארוכה לכל הדעות, המדינה לא נדרשה לבחון את סבירותו והתאמתו של החוק לנסיבות שהשתנו, והן השתנו.
לנוכח הסכנה לעתידו של ים המלח וענף התיירות נזכרה באיחור רב ממשלת ישראל לנקוט צעדים למניעת גדיעת מקורות פרנסה לאלפי משפחות באזור, שאין בו כמעט תעסוקה.
במשך שנים רבות היינו עדים להתנהלות מופקרת של חברת מחצבים, שהתייחסה לים המלח כאל ימה פרטית שלה, שמותר לה לעשות בה ככל העולה על רוחה. כן לא נעשו פעולות בקרה נאותות על-ידי ממשלות ישראל למניעת נזקים בלתי הפיכים לים המלח.
התוצאות הנוכחיות מעידות שלא הייתה בקרה, ואם הייתה, היא חטאה בעצימת עין. הממשלה, מסיבות שקשה לקבלן, נדרשה באיחור רב, באיחור שהוא בהחלט לא סביר, לנקוט צעדים לתקן את שלל העיוותים, המעמידים את ים המלח בפני סכנת הכחדה.
מסתבר שהממשלה - ליתר דיוק בכירי משרד האוצר - ניהלו מגעים בסתר עם נציגי הון מופקר, אחראים ישירים למפגע, כשהם מקפידים שהמגעים יהיו רחוקים מעינו הפקוחה של הציבור.
האוצר, מסיבות שקשה להבין, חותם באלו הימים על הסכם, המקל על האחראים בקציר המלח באגן הדרומי של ים המלח וכן גם בשיעור התמלוגים, שישולמו למדינה על-ידי המפיקים זהב ממלח בים המלח.
למען ההגינות יש לזקוף את אשמת ההזנחה על שרי אוצר לדורותיהם, שלא נקפו אצבע ונתנו לחברות ההון לקצור הון מים המלח תוך פגיעה קשה בימה.
לזכותו של שר האוצר הנוכחי, ד"ר
יובל שטייניץ, יש לזקוף שהוא הראשון, שמעז להתמודד עם מה שהזניחו קודמיו. רשימת האחראים בממשלות ישראל לניצול מופקר של ים המלח היא ארוכה.
ד"ר יובל שטייניץ נדרש להתמודדות רצינית ראשונית, כי מה שהורישו לו קודמיו כבר העמיד את ים המלח כמוקד פורענות שעלול לחצות את הקו האדום, שממנו כבר לא יהי מזור לימה במקום הנמוך ביותר בעולם.
חבל מאוד, שהתמודדות ראשונה ורצינית שנעשית על-ידי שר האוצר הנוכחי עומדת להסתיים במתן הנחות בלתי סבירות להון פוגעני, שחטא כלפי אוצר טבע מאוד יקר של מדינת ישראל , כלפי ים המלח.
אני מקווה ששר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ יתעשת ולא יחתום על הסכם המעניק פרס למי שהביא את ים המלח על סף הכחדה, ויתאפשר לו להמשיך לדוג בים המלח זהב ולהותיר לאזרחי ישראל,בעלי המקום, פירורי מלח.
