המושג "
חופש הביטוי" עולה רבות במסגרת הדיון המורכב על מצב הדמוקרטיה בישראל. חלק מרכזי במושג זה הוא היכולת להעביר ואף לספוג ביקורת. עם זאת, המעז לבקר ארגונים לא-ממשלתיים הפעילים במסגרת הסכסוך, ארגונים שמינו עצמם ל"אבירי הדמוקרטיה וזכויות האדם", נתקל כמעט תמיד בחומת סיסמאות והשמצות, לעיתים מקוממות ולעיתים מגוחכות, כגון פשיזם, מקרתיזם ועוד. לאחר שנחבטה בחומה זו, הביקורת מבוטלת כלא הייתה. אבירי הדמוקרטיה שכחו אמנם, שאחד המרכיבים החשובים בעקרונות חופש הביטוי הוא שאי-הסכמה עם תוכן הביקורת אין משמעותה שכל ביקורת היא לא לגיטימית.
תופעה זו בולטת בדיון הציבורי על מעורבות ארגונים לא-ממשלתיים במסעות הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שבעקבותיו הוצעה ההצעה הבעייתית לתיקון חוק העמותות. במספר דיונים ואירועים שהתקיימו במסגרות אקדמיות ותוך-ארגוניות (מימין ומשמאל) שעסקו בנושא, בלט חוסר היכולת של נציגי הארגונים להקשיב או להתייחס בצורה עניינית למבקריהם. כל שאלה ביקורתית או נתונים שהוצגו בנושא מעורבותם של ארגונים לא-ממשלתיים בשיח הפוליטי נענו בבליל סיסמאות נדושות שבדרך כלל מעידות על מחסור חמור בטיעונים אמיתיים. הועלתה שאלה לגבי מעורבות הארגונים בחרם על ישראל? השואל מתויג מיידית כ"אנטי-דמוקרטי". הוצגו נתונים לגבי מימון אירופי ללוחמה משפטית? כנראה המציג הוא "פשיסט". נראה כי שריונם של אבירי הדמוקרטיה עבה עד כדי כך שאינם מסוגלים לשמוע ביקורת.
נאה דורש נאה מקיים? פעילי הארגונים ונציגיהם מגיעים לעיתים לערבי עיון ודיון של מבקריהם, על-מנת לקרוא קריאות גנאי, להפריע לדוברים ולבצע פרובוקציות. לעומת זאת, נדיר שהם מסכימים להשתתף בדיונים באופן ענייני ולשמוע ביקורת. דוגמה לכך היא דיון שהתקיים בכנסת בדצמבר 2009, שעסק במימון ממשלתי לפעילות פוליטית של ארגונים לא-ממשלתיים, אליו הוזמנו נציגי ארגונים מכל קצוות הקשת הפוליטית לדון עם נציגי הממשלה בסוגייה. הייתה זו הזדמנות פז לארגונים אלו להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל דעת הקהל, להתמודד עם ביקורת ואולי למנוע את החקיקה האחרונה. כמובן, אף אחד מנציגי ארגוני זכויות האדם לא הגיע, כולל נציגי
הקרן החדשה לישראל, ותגובתם לנושא פורסמה
באמצעות מכתב, זאת על-מנת שלא יצטרכו לעמוד פנים אל פנים עם מבקריהם.
חלק מהארגונים המשתמשים ללא הרף במושגים כגון "חופש הביטוי" ו"שקיפות" להצדקת הפעילות הפוליטית שלהם, אינם מיישמים בעצמם באופן הוגן וצודק את עקרונות אלו. במידה שמועברת עליהם ביקורת, גם עניינית ביותר, הם לא יבצעו בדיקה עצמית, לא ישקלו שנית, לא ינסו להבין, לעצור לרגע ולבחון האם ייתכן שהם טעו, וכמובן שהם לא יערכו דיונים משותפים עם מבקריהם על-מנת לשפר ולהשתפר, או לדחות את תוכן הביקורת. הם בחרו בדרך המנוגדת לחופש הביטוי - סתימת פיות ורפלקס מילולי הנועד למנוע התבטאות של מי שלא חושב כמותם, ולהוקיע מהשיח הציבורי את הדעות ההפוכות להם.
במדינה דמוקרטית, אין אדם החסין מפני ביקורת, ולאף אחד אין מונופול על היכולת לבקר. חופש הביטוי משמעו שגם אם הדברים צורמים לאוזן, כל ביקורת היא אפשרית. אפשר לא להסכים, אך אסור לא להסכים לקיומה ולהשתיקה. אם הטיעון המרכזי של קבוצות התוקפות באופן תדיר את המדינה ואזרחיה הוא שהן עושות זאת במסגרת חופש הביטוי, אזי לכל ארגון או אזרח מותר לבקר אותן ולאף אחד אין זכות לנכס לצד מסוים של המפה הפוליטית את עקרונות אוניברסליים אלו. במילים אחרות, נאה דורש נאה מקיים.
