השיחה במקומותינו נסבה בימים האחרונים שוב סביב נושא "אשכנזים ספרדים", והנה אני חש שימחה עמוקה. אין אוטובוסים מתפוצצים, אין טילים על שדרות, אין מפעלים סגורים על מנעול-השובתים ואין בתי חולים שמחלקותיהן גולשות כסירי החלב בהן הרתחנו פעם את החלב, אין גשרים מתמוטטים, אין רכבות המוחצות אוטובוסי תלמידים ואין סתם סקנדלים עם העוזרת של רעיית רוה"מ, רעיית שר ביטחוננו ו/או מרגול זכורה לטוב.
על זה היה אבי המנוח אומר "משיח צייטן" - משמע פעמי משיח כבר פה. השיח סביב שנאת אשכנזים ספרדים החליף בחן רב את השיח סביב שנאת חילונים דתיים, וזה מצידו פלש למרכז הבמה לאחר שעסקנו בהדרת נשים - משמע שנאת גברים נשים.
מרוב שנאה ציונית ועכשוית כבר שכחנו את שנאת הקוטג', שנאת הטייקונים, שנאת המרכז לפריפריה, שנאת בר הנוער, השנאה כלפי הזמר הים תיכוני ועוד כמה שנאות שורשיות, עסיסיות ובסיסיות שפרנסו את רחובותינו זמן ממושך...
מתברר שגם שנאה אינה מחזיקה רייטינג גבוה וממושך ויש לגוונה, לאששה ולהזינה משל הייתה מדורת שבט דועכת המעלה זרזיפי עשן מבין גחלים מותססים בכיבוי צופי.
כיון שכך החלטתי שאיני כותב מאמר מלומד שיוסיף שמן למדורה, יחלץ את הפקק מצווארו של בקבוק השד, או שיוסיף אוויר עשיר בחמצן למפוח המכוון את פיו לליבת כבשנו הגוסס של חרש הברזל.
הנה לכם סיפור פשוט, ללא דימויים ושפה עשירה, וללא הפסקות דרמטיות והשערות מתוחכמות. סתם סיפור.
סיפור אופטימי ביוקנעם
שנת הלימודים האחרונה שלי בבית ספר התיכון התחלקה לשנים. חלקה האחד היה עמוס הכנות לבחינות הבגרות וחלקה השני היה עמוס חששות מהשירות הצבאי. בשנת 1965, לא נהג צה"ל ל"גייס" את חייליו עוד כאשר למדו בגן הילדים כדי להעבירם סדנאות, מבדקים, תשאולים ומפגשים ולהרגילם כך לשירות הצבאי. סיימת את לימודיך גוייסת ושלום על ישראל.
מעטים החליטו להמשיך בלימודיהם בעתודה האקדמית. הרוב התגייסו לשירות. "מה את הולכת לעשות בצבא?" שאלתי את צ. ידידתי באחת מההפסקות הקפה וכריכים שבנינו לנו כדי לחמוק מהספרים והמחברות. "אני לא יודעת" השיבה ועננה חלפה על פניה. לעתודה האקדמית לא רצתה ללכת, הצבא ושרות קק"ב (קריה, קפה, בוס ) המקובל אז על נשים לא משך את ליבה, המסגרת הקשוחה והמשמעת הידועה הרתיעו מאד והמתח ניכר בדבריה.
לאחר אחת הפגישות האחרונות בלשכת הגיוס, ויתכן אפילו שממש בתום טירונות בנות בבה"ד 12, התקשרה אלי בשמחה: " יש פתרון! אני הולכת להיות מורה-חיילת ביחידה לבעור בערות".
שתים שלוש חיילות עם ראש דומה, דירה בישוב אזרחי, בלי מפקד, בלי מדים, בלי מסדרים. נשמע נפלא.
לא עבר זמן רב ונסעתי לבקר אותה בדירה בה התמקמה עם עוד שתים שלוש חיילות מאותה יחידה מיוחדת שהוקמה לצורך תמיכה בעליה הכבדה שהגיעה באותן שנים, בעיקר מארצות המגרב.
יוקנעם ככבה אז בעיתונות היומית. בידיעות אחרונות ובמעריב כתבו שאנשי המושבה הקטנה, שבעים במספר, קלטו באורח מפליא 700 משפחות עולים. העלו על נס את פועלו של לוינגר שהיה מנהל המושבה.
עיתון הארץ תקף את הממשלה ושלח את כתבו דאז להכין כתבות המשמיצות את הקיבוצים (בריכות השחיה המפורסמות והעצלות הם סמלים פרי מכחולו של כתב הארץ שהונחה פוליטית על-ידי העורך). בין השאר קבע
עיתון הארץ שהמושבה הותיקה קלטה רק 350 משפחות ולא 700. תארו לעצמכם. רק 350 משפחות. איזו השמצה נוראה....
צ. ידידתי גרה עם חברותיה המורות-חיילות בדירונת בבית שיועד במקורו לעולים חדשים, בעיירה יוקנעם העילית. העיירה הייתה עיירת עולים טיפוסית הנמצאת בשלבי בניינה. נוף העמק היה עוצר נשימה. הסתיו היה קר ועגום. החורף היה קר וגשום. האביב היה פרחוני ומריח. הקיץ היה חם. תיאטרון אפשר היה לראות בקיבוץ יגור. עבודה הייתה בסולתם. קניות עושים במכולת.
החיילות לימדו את התושבים המבוגרים יותר לכתוב ולקרוא. לעיתים הגיעה מפקדת היחידה למסדר נוכחות קצר, לא מעיק ולא מציק. ידידתי צ. ספרה עד כמה גאות היו הנשים המבוגרות כאשר כתבו לראשונה את שמן. כאשר נתנו לראשונה המחאה. כאשר לא הטביעו יותר טביעת אצבע אלא השתמשו בחתימת יד. בעור בערות, אתם יודעים.
שני צעירים תושבי המקום הסתובבו סביב החיילות הצעירות והנאות שהגיעו אחת מגבעתיים, אחרת מקיבוץ בצפון והשלישית מירושלים:
אילן גבריאלי צעיר נמוך קומה ממוצא כורדי. כבר באותן שנים הוא רץ לתפקיד ראש המועצה וזכה בו. הוא ניהל את העיירה הצעירה בקצב ובנחישות. ראו לאן הגיעה יוקנעם עילית היום. אילן גבריאלי כיום הוא ראש הוועדה הקרואה לכפר כנא. כנראה שמיומנותו וניסיונו בניהול עירוני הקנתה לו יכולות מוכרות בשלטון המקומי.
אלברט (שם משפחתו לא זכור לי) היה צעיר נאה סבר ובעל גינונים צרפתיים. למיטב זכרוני עובדת היותו ממרוקו הפריעה לו כאן. סיר הבשר שעזב בפריז קרץ לו. הוא הותיר את הוריו הזקנים כאן, עזב לצרפת ומשם לארה"ב. היום הוא פנסיונר אבל כל השנים עבד כמתקין טלפונים בניו-יורק. האם גם שם חשב שהוא מקופח? אינני יודע.
ידידתי היום היא סבתא. היא סיימה את לימודי התואר השני בטכניון והעמידה תלמידים רבים. מחמת צנעה לא אספר שבחן של בנותיה.
ויוקנעם עילית? יוקנעם היא נדל"ן מבוקש. שהרי נוף העמק עוצר נשימה. האביב פרחוני ומריח. תיאטרון אפשר לראות ביוקנעם, חיפה, תל אביב או עפולה. עבודה יש (עדיין) בהיי-טק. קניות עושים באחד מעשרים ושבעה הקניונים הסמוכים....
ועכשיו נעבור לשנאה הבאה.
