אם חייזר מגלקסיה אחרת היה נוחת לביקור קצר על פני כדור הארץ, ובתום סיור של 24 שעות היו שואלים אותו בסקרנות: "תגיד, לפי מה שהתרשמת, מה הנושא שהכי מעסיק את בני
האדם, כאן עלי אדמות?", הוא לא היה מהסס לרגע. מה שנמצא בראש הסולם, יותר מאוכל, יותר מכסף ואפילו יותר מפייסבוק - זאת... אהבה. כל המרקם העדין שבינו לבינה, המשיכה, הקשר, היחסים, ממלא את מוחם וליבם של בני אנוש, יותר מכל נושא אחר. הפרפרים הרוחשים בבטן, הברק שבעיניים והקליק המדהים שמחבר בין לבבות רוטטים. אין כמעט יצירת תרבות אנושית - ספר, הצגה, מחזה, סרט - שהאהבה אינה תופסת בה מקום מרכזי ולפעמים בלעדי.
אלא שדווקא בתחום הזה נדמה שההלכה היהודית "מעיקה" במיוחד. היא מציבה גדרות וסייגים המכבידים ככבלי ברזל ומונעים מלחוש, לחוות, להשתחרר ולזרום. נדמה שהיא פשוט לוקחת לנו את הדבר היפה ביותר שיש לחיים להציע לבן-אדם. אין תחום שקשה לשמירה עבור בני הנוער כמו הנושא הזה, וכמות השאלות וההתלבטויות סביב נושאי צניעות והיחסים בין המינים מרקיעה שחקים. גם פריצת הגדרות בתחום הזה חורגת מהנורמה לעומת כל נושא אחר. מעולם לא פגשת אדם המחזיק עצמו לדתי שיצהיר שהוא "לא שומר בשר וחלב" ונוהג להרוות צמאונו בכוס שוקו תוך לעיסת סטייק עסיסי. לעומת זאת, תמצא גם תמצא חובשי כיפה וסורגותיה למכביר שיזרקו בנונשלנטיות שהם "לא שומרים נגיעה", משל היה זה תפילין דרבינו תם או איזה מנהג חסידות זניח.
המלך עירום
אלא שבאופן מפתיע, לוּ העולם שלנו היה מעז להסתכל במראה, הוא היה נחרד לגלות, שכמה שהוא מדבר (ושר ומציג ומשחק וכותב) על אהבה, היא הולכת ומתרחקת ממנו. התרבות המערבית ש"טוחנת" בלי סוף את הנושא הזה, נשארת בידיים ריקות ומבט עצוב ומיואש בעיניים. היא מתעסקת בלי סוף בגירוי יצרים, בהבלטת הגוף, בהחצנה ובפריצת גבולות, ונשארת בסוף היום עם עשרות אחוזי גירושין, עם אחוז גבוה עוד יותר של גירושין אמוציונאליים (בני זוג שכבר איבדו את האהבה ומה שממשיך להחזיק אותם ביחד זה הילדים או הפחד מגירושין), בגידות, חוסר אמון, רווקות מתמשכת, בתים מפורקים וילדים אומללים. זו תרבות שמדברת גבוהה גבוהה על כבוד האישה ועל שוויון, אך חוטאת בלי הרף בְּהַחְפָּצַת נשים והפיכת גופן למוצר מקדם מכירות, תוך קביעת נורמות לבוש אכזריות המכריחות נשים להופיע בציבור בצורה שמבזה את אישיותן ואת כבודן.
מה שמדהים הוא ששיא השבר נמצא דווקא אצל כוכבי עולם הבידור. אותם אלו שמדברים ללא הרף על אהבה ויחסים, בעוד שבחיים האישיים המצב הוא חורבן מוחלט. לפני זמן מה נתקלתי בביוגרפיה אינטרנטית של שחקנית-דוגמנית ישראלית, ושם, לצד הרקורד המקצועי שלה, נכתב לגבי חייה האישיים: "בן זוגה נכון לרגע כתיבת שורות אלו הוא". הטוקבקיסטים למטה כבר הואילו לעדכן שממש לא, וכבר מאז היא הספיקה להחליף עוד שניים. עד שהמוות יפריד בינינו? הצחקתם אותם. עד שהוא/היא ימצאו מישהו מעניין ומושך יותר.
אתם מוזמנים להיענות לאתגר הבא ולשלוח למערכת שם של כוכב מדיה (שחקן, זמר וכדו') הנשוי 25 שנה באושר עם ילדים (ואברהם פריד לא נחשב). קשה, אה? וכמעט מאליה עולה השאלה הנוקבת: אתם מעזים לדבר ולהטיף לנו על אהבה? הרי זה הנושא האחרון בעולם שיש לכם זכות לדבר עליו! בדיוק כמו אדם השוקל 180 ק"ג, אוחז סיגריה בידו ומרצה בלהט על שמירה על אורח חיים בריא ותזונה נכונה!
האלטרנטיבה
למה לשמור שש שעות בין לחלב? מה יוצא לי מזה? קשה לי לומר. אבל זאת ההלכה ואנו מתאמצים לשמור על מה שכתוב בשולחן ערוך, גם אם אנחנו לא מבינים עד הסוף איך זה משתלם לנו כרגע. אך דווקא בתחום של צניעות והיחסים בין המינים, אפשר לראות בעיניים איך זה משתלם. כיצד מי שרוצה באמת אהבה, ביטחון בקשר, עומק ויציבות, אושר - יש לו דרך ברורה להגיע לשם.
לא אגיד שהשיטה של התורה קלה ליישום. ממש לא. לא פעם היא דורשת מאיתנו איפוק, התגברות, ויתור (זמני) על מה שמתחשק לנו. אך יש לשיטה הזו יתרון ברור אחד. היא עובדת. יש לה כללים ברורים ומרשם מדויק איך להפיק את התוצאה הרצויה. כללים הקשורים לסדר בניית הקשר (למשל, מן הַפְּנִים אל החוץ, ולא הפוך מזה כמו שנוהג העולם שלנו, שבסופו של דבר נוהג "להיתקע" בחוץ, ולא מגיע אל הלב של הקשר), העיתוי שלו (כשכל צד בשל ובנוי בפני עצמו, ומוכן לשלב המתבקש הבא של התחברות לאדם נוסף) ועוד.
בעידן המודרני, המתירני והפרוץ, מתגלות הלכות צניעות הישנות והארכאיות, של שמירת נגיעה, שמירת עיניים, הגבלות ייחוד וכללי לבוש, כשיקוי האהבה הטוב ביותר. ככלים מדויקים ויעילים, כדי לנווט את הכוח הגרעיני האדיר של היצר אל המקום הנכון שלו, ולשמור על אש האהבה שתחמם ותאיר אך לא תשרוף ותשמיד. נכון, רובן של ההלכות נקבעו לפני מאות שנים ויותר מזה. אבל מה לעשות, אומנם האדם הספיק מאז להגיע לירח, אבל יצר המין והמתח שבין גברים לנשים, נשארו כאן על פני כדור הארץ, והצורך להתמודד עם ההשתלטות שלהם על החיים איתם רק התעצם.
מה, לא סומכים עלי? אין אמון בבני אדם? לא יודע. תשאלו נשיא מדינה, מועמד למפכ"ל משטרה, שר בכיר, אלוף בצה"ל ושלל אנשים שהקביעה הנוקבת של חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות" לא דיברה אליהם, והתוצאות בהתאם. שאלו פעם זקן בן 95: "איך אתה מרגיש?". הוא ענה: "ביחס לאלטרנטיבה - טוב". כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מדברות בעד עצמן. זוהי האלטרנטיבה. עכשיו לא נותר לנו אלא לבחור. הלכות צניעות הן אחד הדברים המדהימים ביותר שמסוגלים להוביל בני אדם בעדינות, בסבלנות, תוך כדי חיבור עולם הפנימי וחיצוני, אל הדבר הנפלא שכולנו כל כך רוצים. אהבה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
