הצגות תיאטרון הן בידור תרבותי נחשב מאוד בשיח ובתקשורת החילוניים. בשבוע שעבר לקחה אותי רעייתי לקאמרי לחזות במחזה מקורי ישראלי, "סוף טוב". כדרכי, אני מקפיד להגיע להצגה עם ידיעה מינימלית על מה שאני עומד לחזות בו, וגם הפעם הסתכמה ידיעתי בכך שהמחזה נכתב על-ידי אישה, ענת גוב, ועל כך שעיסוקו בהתמודדות מחלת הסרטן, ומהתנסותה האישית של המחזאית. התנסות ששימשה לקידום המחזה.
לא אחת קורה לי, שאני חוזר מצפייה בתאטרון, כשמלוים אותי מיחושי צלעות, תוצאה של נגיפות מרפקיה של רעייתי, שיושבת לידי על המשמר בהכירה אותי, היא דרוכה ונחושה להילחם עד חורמה בנטייתי לנמנם, בעיקר משום שראשי צונח ואני פולט נחירות שעלולות להפריע את ריכוז השכנים. הפעם לא נזקקה רעייתי לשימוש במרפקה, ודי בסימן הזה כדי להוכיח שהמחזה סיקרן והפתיע אותי לטובה.
מתכון בטוח להצלחה הנושא שבו עוסק המחזה כבד ומטריד, אלא שהוא מוצג באופן סוריאליסטי ומוזיקלי שמשתלב עם הדיאלוגים והמונולוגים הציניים. ונוגע קלות גם בקונפליקטים התרבותיים השורים היום בקרבנו בשפע: חילוניים-דתיים, יחסי גברים-נשים, יחסי הורים-ילדים, הרפואה המודרנית, יכולותיה ומגבלותיה, וכמובן במחלה הארורה המפחידה.
מחזה משעשע ועוקצני סביב נושא מרכזי טראגי וטראומתי עם נגיעות קלילות בתופעות חברתיות נלוות - זה מתכון די בטוח להצלחה. מאחר שמדובר בדרמה טראגית וקלילה, גם המשחק משכנע, כי אינו דורש מהשחקנים יכולות משחק ייחודיות. "מתכון לשלאגר אמיתי", כפי שמצוטט בתוכנייה, בדירוג של
ידיעות אחרונות 5 כוכבים! (מתוכניות פרסום שנוהגת אשתי ללקט, בפרט כשהן מוצעות בחינם...).
הסוף הטוב והלא מפתיע אודה ולא אבוש, מסיבה מובנת, אני נאלץ להתייחס למחזה הזה מנקודת המבט הגברית, למרות שהמחזה מוגש לצופה מנקודת מבט נשית, וחבל! סיום המחזה ממש לא הפתיע, והותיר לי תחושת חמיצות קלילה ומטרידה.
במכונית בדרכנו הביתה, בעוד אני מכרסם, תוך כדי הנהיגה, להנאתי ולהנעתי מהבייגלה שומשום החמים, אותו רכשתי ביציאה, בתקווה לסלק את החמיצות הקלה (מוכרים אותם היום כשניים בעשר! כשלא מזמן הם נרכשו שלושה בעשר! וזאת עוד תוספת משמעותית למחיר הכולל האירוע התיאטרלי, וזה אולי הגביר לי את החמיצות...). ובכן, בעודי נוהג מכרסם, לקול גערותיה הזועמות של אשתי שלצידי, על התעלמותי הילדותית מריבוי הטריגליצרידים שתוססים בדמי, הירהרתי ביני לביני לבינה, לפשרה של התחושה המטרידה מן המחזה ומסופו. שני הבייגלך שכיליתי בחוסר אחריות ילדותית מהנה, עד שהגענו, לא הצליחו במשימתם.
עכשיו, ממרחק של יומיים רוויי אירועים בנאלים, אני יכול לומר שמה שבעצם מציק לי, לא קשור לסוריאליזם, לא לסרקזם ולא לפנטזיה. זכותם של המחזאית והבמאי להקצין אף לאבסורד. זו מהות התיאטרון, זאת עוד דרך טובה לברוח, להבריח ולהתמודד עם הקושי. בעיקר מה שהציק לי כחילוני, זה ריבוי "הנגיעות לא נגיעות", הקלילות המתחמקת והסיום, אותו "הסוף הטוב" הלא מפתיע.
מה משמעותו של אותו אידיאל חילוני המטיף "לסיים בשליטה ובגאון"?, "להתפגר בכבוד"? למות בתחושה של נצחון החיים על המוות? הרי כל החיים כולם מסתכמים למושג אחד - "תודעה", המתורגמת מתהליכים "כימו אלקטריים" בלתי מובנים, שמתרחשים במוח ובמערכת העצבית. אישית, קשה לי להבין כיצד זה לבדו נעשה לחשיבה ולתודעה, ולכן אני נאלץ בשלב הזה להאמין, שמוחנו הוא כנראה סוג של "טרנסמיטר" שמתוכנת לתרגם אותות שהוא קולט מיישות עלומה שאין לחושינו יכולת לזהות אותה. הביולוגיה של קיומנו יעדה התרבות. בבסיס מנגנון מושלם להנצחת הגנים. ייעודה של הביולוגיה בהנצחת התודעה והמודעות.
בפשטות הנראית, רקמה עצבית "חכמה" שאין לה יכולות חיים עצמיות, בונה מסביבה רקמות מתמחות שונות ו"טיפשות" שכולן יחד מאפשרות לה קיום ובתמורה היא מתאמת ביניהן ומנהלת אותן. "רקמה פרזיטית שיוצרת מערכת רקמות סימביוטית". באנלוגיה לתוצר התודעה, לתרבות: שבט לוי חכם, שאסף מסביבו אחד-עשר שבטים טיפשיים, "מכר" להם בחינם את האלוהים, ויצר עם יהודי שלם שיעדו בלהנציח את עצמו, ועל הדרך ייעודו לפרנס את אותו שבט לוי נצחי, שמאז רק פושט ולובש צורות...
סטיבן הוקינג כדוגמה אם כך הם אכן פני הדברים, הרי שכל עוד הרקמה העצבית תקינה ופעילה ומתקיימת בסבירות על שאר הרקמות, גם אם חלקן פגום או חולה או נגוע, נותר עדיין מרחב תמרון נרחב, למימוש אידיאל ה"התפגרות בכבוד". ויש לי אפילו דוגמה חיה ומנצחת לטענתי: ישנו פרופ' ידוע ומוערך מאוד לאסטרופיסיקה, שניצח כבר את כל סטטיסטיקות החיים, קוראים לו סטיבן הוקינג, שהוא כולו עיוות מקופל של הרקמות והצורה, משותק מוטורית וורבלית אך "בזכות" זה מוחו פנוי מכל הבלי החיים, ויכול להתמקד בסבך האסטרו פיסיקה. האדם הזה, שהוא בעיקרו רק מוח ותודעה, ממשיך לחיות ולהתקיים ולהעביר היטב את מסרי התבונה והתודעה.
לכל כגון אלה, יש, לטעמי, מקום ראוי לדיון במחזה מסוג כזה, אלא שהמחזאית כאישה, הכותבת לנשים, לא רואה טעם ולא צורך לגעת בהם, כי גם היא, מן הסתם, שבויה בתדמית "המנצחת והנצחית" של האישה כאלילת היופי והשלמות הפיזית.
ענת גוב יקירתנו, כמה עוד נותר לנו לחיות את חיינו אלה? כבר הגיעה העת, במקום לטפס במדרגות הגאווה, לרדת למדרגת העומק שבו מתמודדים לחצי התבונה הגבוהים והראויים גם לאישה כדי שהסוף יהיה באמת טוב וראוי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
