מסר קשה מעביר בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה לנוסעי התחבורה הציבורית בישראל. אם בכל יום רומסים חברות התחבורה הציבורית ו
משרד התחבורה את זכויותיכם - הרי שעכשיו יש לכך הכשר גם מבית משפט בישראל, שברגל גסה דורס את מעמדו של הנוסע.
בפסק דין מקומם שכתב (יום ג', 31.1.12) השופט
שלמה (אטינגר) נחשון, הוא פסק לנוסע שהאוטובוס פעמיים לא עצר לו בתחנה רק 200-100 שקלים. מדובר בסכום פיצוי זעום לנוסע שכל "חטאו" היה שלא נעמד באמצע הכביש ונופף בשתי ידיו לנהג, או כלשון השופט - החזיק שלט שעליו נכתב "אני כאן".
השופט נחשון, שמן הסתם מגיע לעבודתו ברכב פרטי ולא באוטובוס, אינו יושב בתוך עמו ואינו מודע למצוקות משתמשי התחבורה הציבורית, לטלטלות ולייסורים אותם הם עוברים יום-יום בדרכם לעבודה, לקניות ולכל מקום אליו הם נדרשים להגיע. מדובר בקהל לקוחות שבוי, שאין עבורו חלופה אחרת מלבד התחבורה הציבורית.
אין פריווילגיה לפספוסים
לנהג רכב תחבורה ציבורית אין את הפריווילגיה לפספס תחנה. העלאת נוסעים והורדתם בתחנות היא אל"ף-בי"ת של תחבורה ציבורית. לנהג לא צריכה לעמוד טענה כאילו לא הבחין בנוסע, כאילו הוסחה דעתו במהלך הנהיגה, כאילו שכח שיש לו שם תחנה וכו'. הוא אינו נהג משאית שמבצע פריקה וטעינה, ועליו להתייחס לנוסעים בכל תחנה ולבחון בשבע עיניים אם יש שם נוסע שמחכה לו.
בתחנה נשואת העניין, כמו תחנות רבות ברחבי הארץ, יש אומנם מיעוט של נוסעים. גם אם הסיכוי שנוסע יבקש לעלות דווקא שם אפסי, מחובתו של נהג להשגיח כי לא יאבד רגע זה. הנהג כמוהו כזקיף השומר על הצאר. מעשה מספר כי כאשר עבר הצאר על גשר ליד נהר, ראה הזקיף אישה טובעת. מיד פשט בגדיו וקפץ אל המים להצילה. גורלו של הזקיף נחרץ, ולאחר משפט צבאי הודח ממשרתו, משום שזהו תפקידו. נהג תחבורה ציבורית, תפקידו להיות "שומר הראש" של הנוסע ולאסוף אותו בתחנה, כי זהו כל יעודו. נוסע אינו צריך לעמוד בתחנה או על שפת הכביש וגם לא להחזיק שלט כדי שנהג יבחין בו. לא אחת ניתן לראות בתחנות האוטובוסים זקנים ונכים שאינם יכולים לסמוך על תשומת לבו של הנהג ונעמדים כדי לסמן לו שיעצור, שעה שיכלו לשבת כמו בני אדם בתחנה ולהמתין שיעצור.
מטרטרים את הנוסע הנפגע
את הנוסע שמתלונן יש להוקיר ולהעריך, ולו רק על דרך הייסורים שעבר תרתי משמע. לא רבים יודעים, אבל בתי משפט לתעבורה אינם מרבים לעסוק בתיקים של פגיעה בנוסעי תחבורה ציבורית. על-פי נתוני משרד התחבורה, על כל עשרה נפגעי תחבורה ציבורית מתלוננים רק שלושה. רק אחד מהם מגיע למסור עדות במשרד התחבורה, וגם אז - כלל לא בטוח שזו תגיע לבית המשפט. הנתונים מתייחסים רק למי שנפגעים קשות, משום שמדי יום ישנם אלפי מקרים "קלים" בהם נתקלים הנוסעים, שכלל אינם מגיעים לכדי תלונה.
הנוסע אינו שוטר. הוא אינו מסתובב עם פנקס לתעד כל חריגה. תוך כדי תנועה הוא אינו רושם, ורק כאשר הוא מתיישב ליד מחשב, הוא גם מנסח תלונה. ברוב הפעמים הכתובת היא החברה שביצעה את העבירה. את התלונה הוא שולח באמצעות אתר החברה, שלא פעם מערים עליו קשיים טכנולוגיים ומגביל אותו במילים. מרגע שלחץ "שלח" הוא אינו יכול יותר לראות את לשון התלונה. כעבור שבוע-שבועיים מגיעה גם התשובה. ברוב הפעמים תהיה התשובה: "הנהג לא אותר, הנהג טוען אחרת וכו' - במילים אחרות: הלקוח תמיד אשם.
לאחר כמה פעמים בהם נוכח כי בחברה אין כתובת, וכי הוא עומד מול שוקת שבורה. פונה הנוסע הנפגע בצר לו למשרד התחבורה. הוא נקרא להתייצב מול חוקר, במועד שנקבע לו - על חשבון שעות העבודה שלו. את העדות יכול למסור הנוסע רק באחת משלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה. את הדרך לשם יעשה באוטובוס בנסיעה שעשויה לארוך שעה, שעתיים ויותר. איש לא ישלם לו את החזר הנסיעה...
חקירת שתי וערב ללא החזרים
עם הגיעו, יפתח החוקר בסדרה של שאלות ויחקור אותו חקירת שתי וערב מפרכת, שעשויה להימשך חצי שעה ויותר, כאשר כבר בתחילתה יצהיר על נכונותו לבוא ולהעיד בבית משפט. למה בית משפט? כי משרד התחבורה לא שש לנהל הליך מנהלי ופונה להליך משפטי, שעל הדרך מכניס לקופת המדינה עשרות אלפי שקלים בכל תיק. והנוסע? הוא יכול מעכשיו להמתין שיקראו לו להעיד.
כאשר הוא מגיע סוף-סוף לבית משפט, שופכת החברה הנתבעת קיתונות של שופכין על פניו. עושים לו דמוניזציה, קוראים לו מתלונן סדרתי משל היה מדובר ברוצח סדרתי ולא בנפגע סדרתי, משל היה הוא האשם בסיטואציה שנוצרה.
לנוסע אין אוזן קשבת בביהמ"ש לתעבורה
ההליך הסיזיפי הזה נמשך כשלוש שנים (!!), שבמהלכן סופג המתלונן הבעות פנים חמוצות מצד נהגים שאמורים לשרת אותו באדיבות.
בזמן הזה, יכול היה הנוסע לפנות לבית משפט לתביעות קטנות, לגמור עם העסק בכמה חודשים ולקבל פיצוי כפול, משולש ומרובע. הפיצוי הזעום שקבע השופט נחשון לנוסע שגילה אזרחות טובה ופנה באמצעות הצינורות המקובלים, תוך שהוא עובר דרך חתחתים, הוא לעג לרש. יש בו מסר לכל נפגעי התחבורה הציבורית באשר הם על כך שחבל על המאמץ. בכל הכבוד לזמנו היקר של בית המשפט, שעמוס וגדוש בתיקים, זמנו של הנוסע בתחבורה הציבורית חשוב לא פחות. כאשר הערך אותו משווה בית המשפט למעמדו של הנוסע פחות, ומתייחס אליו כאל סרח עודף במשוואה שבין המדינה לחברות התחבורה הציבורית, אין פלא שהפרשנות אותה לומדות שאר חברות התחבורה הציבורית מפסק הדין המקל היא שניתן להמשיך ולדרוס את הנוסע. רק שעכשיו זה כשר, אבל מסריח. לא יותר.
