הם מגיעים בדרך כלל באמצע הלילה מצוידים בכל האמצעים לטיפול באויב, מקיפים את השטח בכלי רכב רועשים שבבת-אחת שוברים את השקט הלילי ומתחילים במלאכה, רעש הנגמ"שים והמשאיות עשה את שלו והעיר את התושבים בלי מאמץ גדול. הם מתחילים בהוצאת אנשים (משפחות עם ילדים ותינוקות) מהבתים, עוצרים כל אחד שינסה להתנגד ו
הורסים כל דבר בשטח. זה קורה לא בסוריה (הנמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים), לא בעירק (שם קבוצות אתניות נלחמות ביניהן) - זה קורה במדינה שמתפארת שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: במדינת ישראל. אפילו
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחרת על דגלה, אבל למי זה אכפת? הפעולות
הן רק נגד היהודים – ערבים יכולים לחיות ולבנות בכל מקום שנראה להם מבלי שמישהו יחשוב אפילו על אכיפת החוק והרס מבנה מגוריהם.
בזמן האחרון זה קרה ב
מגרון, ב
רמת גלעד, ב
שבי שומרון ולפני מספר ימים זה קרה במאחז
מצפה אביחי. ברוב המקרים זה קורה ביישובים יהודיים שנבנו בעידודה של ה
ממשלה, באישורה ואפילו בעזרה הכספית שלה. בתקופת המנדט הבריטי היו מקרים בודדים של גירוש אנשים מבתיהם, אבל לאחר שהאנשים חזרו למקום פעם או פעמיים האנגלים היו מניחים לעניין. באותה עת כל היישוב היהודי בארץ היה עומד מלוכד לצידם של המתיישבים היהודים. עכשיו זה נראה אחרת: בשנים האחרונות צמחו במקומות שונים בארץ
ארגונים וקבוצות הממומנים ביד רחבה על-ידי מקורות סמויים מחו"ל שמטרתם אחת – לגזול מהעם היהודי את מדינתו. אבל המוזר והדוחה בכל זה, שהמוסדות הרשמיים של המדינה, כולל ה
ממשלה בראשות בנימין נתניהו, משתפים איתם פעולה.
כיצד כל זה התאפשר? בבחירות הדמוקרטיות בשנים האחרונות מנצחות מפלגות ותנועות המתחייבות על קיום וחיזוק המדינה היהודית, אבל לאחר הבחירות אנו רואים שלא הן שולטות במדינה, אלא אותה אליטה הקשורה בטבורה בהון בינלאומי ובקבוצות אנטי-ישראליות המופעלות על-ידי שירותים חשאיים של מדינות שונות.
הם לא זקוקים לבחירות, הם התמקמו בצמתים חשובים של השלטון ובמוסדות הנותנים להם יכולת להחזיק "בביצים" את נבחרי הציבור ולעוות את רצון העם -
זו לא קונספירציה, זה פשע. מי הם המוסדות האלה? התשובה פשוטה מאוד: מערכת אכיפת החוק, כולל בתי המשפט (ובעיקר בית המשפט העליון) ו
אמצעי התקשורת.
ניתן לטעון: אבל הרי בכל ממשלה נבחרת יש שר משפטים האחראי על המערכת, לא? ובכן, קודם כל הוא בכלל לא אחראי על בתי המשפט (אולי יש לו השפעה די מוגבלת על גודל תקציבם ועל מינוי השופטים), אבל בואו ננסה לבדוק מה היה גורלם של שרי המשפטים ה"לא מתאימים" ל"חונטה" שהתמקמה במערכת משפטית, לשם כך נתחיל בממשלת רבין השנייה ואחריה:
מה התרחש בממשלות ה-25, ה-26 וה-27 בממשלת ישראל ה-25 של
יצחק רבין (22.11.95-13.6.92), שר המשפטים היה
דוד ליבאי. בממשלת ישראל ה-26 של
שמעון פרס (18.6.96-22.11.95), דוד ליבאי גם היה שר המשפטים, הכל היה בסדר – הוא התאים למערכת שהיה ממונה עליה, אבל הסיפור התחיל אחרי ניצחון הליכוד בבחירות 96', הרכבת ממשלת נתניהו וכניסתו לתפקיד של שר המשפטים החדש
יעקב נאמן.
לא עבר חודש ופרקליטות המדינה הודיעה על פתיחת חקירה נגדו (יועץ משפטי מיכאל בן יאיר, פרקליטת המדינה
עדנה ארבל). הוא התפטר ב-10 באוגוסט ובהמשך הוגש נגדו כתב
אישום ו
נאמן זוכה ב–15.5.97. אחרי התפטרותו מונה לתפקיד
צחי הנגבי שידע לתמרן את עצמו לפינה ולשתוק.
סיפור דומה בהרכבת
אותה ממשלה היה גם עם מינויו האפשרי של שר המשטרה (יותר נכון – שר לביטחון פנים),
רפאל איתן. המינוי לא יצא לפועל עקב חקירה פלילית שנפתחה נגדו על
"שימוש פוליטי" בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרים צבאיים (
לאחריה הוא הועמד לדין וזוכה). מי יודע באיזה מאגרים השתמשו אנשי ממשלת רבין? אבל בשבילם זה היה לגיטימי.
נסתפק בציטוט מוויקיפדיה: "לנאמן ביקורת רבה על התביעה הכללית של מדינת ישראל ועל התנהלותה של המשטרה בחקירת אישי ציבור. לגבי העמדתו לדין הוא טען שהדבר נבע מנקמנות של היועץ בן יאיר, שבדרך זו ניסה למנוע את הדחתו שלו בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים נאמן. הוא הצביע על שורה של הגשות כתבי אישום לא מוצדקות שנעשו לטענתו. למשל כלפי רפאל איתן במטרה למנוע ממנו להיות שר המשטרה, וחקירות מתמשכות של רובי ריבלין
במטרה למנוע ממנו להיות שר משפטים. בנוסף הוא אף טען כי המשטרה עושה פומבי לחקירות אישי ציבור... והעיתונות שמשתפת אתה פעולה, משחירה את פניה של ישראל בעולם...".
לו היה מדובר רק על שתי חקירות המתוזמנות האלה, היה אפשר לקבל את דעתו של נאמן שהמקור הוא בן-יאיר, אבל במקרה של רובי ריבלין, בן-יאיר כבר לא היה בתפקיד ועדנה ארבל הייתה ועוד איך!
התביעה לא הסתפקה בשני מועמדים לתפקידי מפתח בנקודות השליטה. לבנימין נתניהו, ב-1999, אחרי סיום תפקידו כראש הממשלה, גם "אורגן"
אמבוש מתמשך הקשור לבני משפחתו בליווי רעשני של כלי התקשורת שהתגייסו למערכת השמצה חסרת-תקדים בכמה פרשיות (אחת מהן - ניצול מעמדו של נתניהו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי). בפרשה זו המליצה המשטרה להעמידו לדין, אולם היועץ המשפטי החליט שלא להגיש כתב אישום.
הממשלה ה-28 והממשלה ה-31 בממשלת ישראל ה-28, שהורכבה על-ידי
אהוד ברק (7.3.01-6.7.99), כיהנו כשר המשפטים יוסי ביילין והשר לביטחון פנים שלמה בן עמי. הם היו מהצד ה"נכון" של המערכת ולגביהם לא הייתה שום בעיה. באותם הזמנים, אחרי בחירות 99', דובר הרבה על
עמותות ברק; הייתה חקירה וכצפוי, גברת ארבל החליטה לא להגיש כתבי אישום, ולהבדיל, "היא כן המליצה להגיש כתב אישום כנגד ראש הממשלה,
אריאל שרון ובנו גלעד, על מעורבותם ב
פרשת האי היווני. המלצתה זו לא התקבלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה
מני מזוז, וגררה עימות מתוקשר בינו לבין ארבל" (מתוך ויקיפדיה).
רצה הגורל ושיטת העבודה של "הקבוצה המשפטית" פתאום התבהרה בשידור ישיר לעיני כל עם ישראל בתקופה מאוחרת יותר – עם כניסתה לתפקיד של ממשלת ישראל ה-31 בראשות
אהוד אולמרט (31.3.09-4.5.06). בממשלה זו מונה לתפקיד שר המשפטים
חיים רמון שהתחיל לדבר על "עשיית סדר" במשרד המשפטים ובתביעה הכללית – הסיבות התבהרו אחר-כך עקב פרשיות שחיתות שהציפו את סדר היום הפוליטי והיו קשורות לרבים מחברי הממשלה ההיא, כולל רמון עצמו.
הכל אולי נכון, אבל הקבוצה שהתמקמה במערכת המשפטית רצתה לשלוט בפוליטיקאים ולא ההפך, לכן רמון הפך למטרד וחיפשו רק סיבה מזדמנת לסלקו. ביום 12.7.06, כאשר רמון הגיע לישיבת קבינט בקריה בתל אביב, חיילת צעירה ביקשה ממנו להצטלם עמה לרגל עזיבתה, נשקה לו ונתנה לו את מספר הטלפון. המקרה צולם ושודר לעולם. היו אלה שניצלו אותו כדי
לתפור תיק לשר בעייתי והחיילת שוכנעה להתלונן על רמון, הוא נחקר, כתב אישום הוכן במהירות מרבית – ורמון סולק מהתפקיד.
נסתפק בזה – לאנשי התביעה אין בעיה לתפור תיק לכל אחד, אבל רק נדגיש שלמטרה זו זקוקים ל
זרוע ביצועית – וכאן הם מצאו במשטרה את ה"אנשים הנכונים" במקום הנכון ובזמן הנכון. נזכיר רק את ניצב
משה מזרחי. אצטט מה שכתוב בוויקיפדיה:
- " משה מזרחי... באפריל 1997 מונה לראש היאחב"ל (יחידה ארצית לחקירות פשעים חמורים בינלאומיים), החקירות הבולטות עליהן פיקד היו בפרשת נמרודי ב' בה מוקדו מאמצים גם נגד השר לביטחון פנים אביגדור קהלני, פרשת נמרודי ג' - השיבוש על-ידי יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק, והחקירה נגד מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן, איש העסקים דוד אפל ומיכאל גורלובסקי. בחקירות אלו נערך שימוש נרחב בהאזנת סתר, על-פי עדויות אנשי היחידה, הפגין מזרחי מעורבות רבה בחקירות אלו ואחרות שהצריכו האזנות ומעקבים, הרבה מעבר למעורבות "רגילה" של מפקד יחידה.
בדצמבר 2000 מונה על-ידי השר לביטחון פנים שלמה בן עמי לראש אגף חקירות ומודיעין בדרגת ניצב, זאת חרף התנגדותו של המפכ"ל שלמה אהרונישקי. בעקבות חשיפות עיתונאיות בגלובס ושל יואב יצחק נפתחה באותה תקופה חקירת מח"ש נגד מזרחי, אשר נועדה לבדוק האם היה שימוש פסול בהאזנות סתר בחקירות אותן ניהל כראש היאחב"ל. חקירת מח"ש הובילה להמלצה להעמידו לדין משמעתי, ובאוקטובר 2003 פרסם היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין את מסקנותיו בהן קבע כי התנהלותו של מזרחי בפרשיות שנחקרו הייתה בעייתית, הוא הפעיל שיקול דעת לקוי ולא כיבד צווי בתי משפט. רובינשטיין מצא שיש להסיק כלפי מזרחי מסקנות פיקודיות-מינהליות במישור האישי עד כדי סיום תפקידו, בכפוף לשימוע.
בנובמבר 2004 הודח מזרחי מתפקידו על-ידי השר לביטחון פנים, גדעון עזרא אך לא נתבקש לפרוש מהמשטרה. הוא מונה ב-2005 למפקד אגף קהילה ומשמר אזרחי וביולי 2006 סיים את שירותו במשטרה".
חקירות נגד וינשטיין ונתניהו האבסורד שגורם להשתמרותו של המצב הקיים במדינה הוא ש
חלק גדול ודומיננטי של שופטי בית המשפט העליון הם יוצאי פרקליטות המדינה - יש הבדל עצום בין תפקידה של הפרקליטות ותפקידו של בית המשפט. אפילו במקרה אידיאלי, כשכולם ממלאים את תפקידם בצורה הטובה ביותר, הפרקליטות עוסקת בחיפוש עבריינים והעמדתם לדין בכל הדרכים האפשריות.
לבית המשפט תפקיד שונה בתכלית – הוא אמור להיות
מוסד להשלטת צדק ולצדק חייבים גם מידה מסוימת של רחמים. לך תחפש צדק כאשר יושבים בבית המשפט שופטים מסוגם של
אהרן ברק [קישור], עדנה ארבל,
דורית ביניש [קישור] ואחרים. בית המשפט העליון הפך לשלוחה של הפרקליטות ועקב השפעת
הקרן החדשה בפרקליטות - מורגשת אותה נטייה "אנטי-יהודית" (לא רוצה להשתמש במילה "אנטישמיות") גם בהחלטות בית המשפט העליון.
לו הכנסת הייתה קובעת שלאנשי הפרקליטות דרושה תקופת צינון סבירה (בין חמש לעשר שנים) כדי להתמנות לשופטים, תקופה המסוגלת לשנות את אופי האדם בעקבות עבודתו בפרקליטות – היה אפשר להגיע למהפכה בתחום עשיית צדק ובחוסן המדינה היהודית.
ולסיום, קצת על המצב העכשווי: כבר כתבתי שהקבוצה המשפטית רוצה לשלוט בנבחרי הציבור, אבל איך? כמו קודם – על-ידי "חקירות": נגד היועץ המשפטי
יהודה וינשטיין מתנהלת חקירה מתמשכת על העסקה בלתי חוקית של עובד זר. החקירה כבר הסתיימה - אבל התיק עדיין לא נסגר כי יש מי שמעוניין במצב הזה. נגד בנימין נתניהו ישנן כמה חקירות בו-זמנית - מתוקשרות, מקושטות בכל מיני פרטים פיקנטיים, כי התקשורת דואגת לזה מאוד. נזכיר רק את סיפור
"ביבי-טורס" שמככב כבר שנה כמעט – ואין לזה סוף, אז וינשטיין הפך לבובה של הפרקליטות ובית המשפט העליון, וביבי הפך לבובה של וינשטיין - זה מה שנקרא "להחזיק בביצים".
התוצאה המתקבלת היא ששולטים במדינה הקבוצה המשפטית ואהוד ברק – עושה-דברם של קלינטון-אובמה.
הסיכום:
אנו מדינה יהודית ודמוקרטית שבזכותה ניתן לעלות על בולדוזרים ולהרוס זכויותיהם של יהודים!
