"אימא... אני מפחד מהעתיד", ילד בן עשר אמר לאמו לפני שנרדם.
"מה בעתיד מפחיד אותך?" היא שאלה.
"...לא לא, כלום, שום דבר" השיב.
"ובכל זאת... אולי תספר לי...?"
שתיקה.
"חמוד שלי... קרה משהו?"
שתיקה.
"מישהו פגע בך?"
שתיקה.
"ילד שלי...?"
"אמרתי לךְ, שום כלום", הוא השיב לה ובקולו דאגה ושבר.
"קטן שלי... לפעמים, אחרי שמספרים מרגישים הקלה... אולי בכל זאת?"
"לא לא, סתם אמרתי".
היא הניחה לו והמשיכה ללטף את ראשו ולהרהר בינה לבין עצמה: "ממה הוא מפחד?"
הילד נרדם תחת ליטופיה ואז היא יצאה מחדרו.
בדרכה למטבח אספה וקיבצה את עיתוני השבת שהיו מפוזרים בפינות שונות בבית.
למחרת יצא המרצע מהשק.
היא שמעה אותו בשיחה עם חבר שבא לבקרו. שניהם היו רכונים על כתבה שפורסמה על אודות שמעיה אנג'ל ופורסמה במעריב של יום שישי, בתאריך: 16.07.04.
"אמרתי לךָ... גבר גבר. תקרא פה", הילד אמר לחברו והצביע על פסקה מסוימת "תקרא איך הוא קרע להם את הצורה..."
האם נדהמה. האם זה בנה שמדבר? מעולם לא שמעה את הנימה הזו שבקולו. הם ראו סרטים ביחד, הם צפו יחדיו בטלוויזיה, הם היו שותפים למתרחש בבית הספר ובין החברים, ומעולם לא הייתה נימת הערצה בקולו של הילד כלפי עבריינים, כלפי פושעים, כלפי רוצחים.
היא המשיכה להאזין לשיחת הבנים ולמדה כי הם מתפעלים ונפעמים מהכתוב על אישיותו, על פועלו ועל חייו של הפושע.
"אני יודע שהוא פושע", הסביר לה אחר כך, "אני יודע שהוא עשה מעשים שליליים... אבל הוא לא פחד משום דבר, הוא היה גבר אמיתי. הנה תקראי, יש פה סיפור על חבר שלו ועל הנאמנות שלו לחבר הזה"...
האֵם הייתה נסערת: בנה ננעל ובחר לו דמות להערצה, את שמעיה אנג'ל.
מדובר על כתבה בעיתון של שבת המגיע הביתה וכל המשפחה קוראת בו. כל אחד בוחר לו מה לקרא מתוך כל העיתון, ואף יותר מזה: במה להאמין. מתוך העיתונות הפרוסה בסלון הבית בוחר האדם את דמויות ההערצה שלו.
והנה, ילד קטן בן 10, קורא בשקיקה את המאמר על שמעיה אנג'ל. הוא משתף את חברו ונמצא מרותק ולהוט אחר הדמות שנחשפת בפניו כהרואית, כאמיצה, כבעלת עקרונות של חברות וערכים שאפשר לסגוד להם.
המאמר כתוב מרתק, מפרגן, מאדיר. הכתב הצליח לעבוד על הילד והילד נשבה. כל הכבוד לכתב, הוא הצליח במשימתו: לכתוב אטרקטיבי, מחדש ומסעיר, לעגל פינות, להאדיר הצלחות, לצייר דמות של אדם חזק, שתלטן, סמל מין... זה מה שהובא בכתבה.
משמעות הצלחתו: עיוות אמות המוסר של הילד.
זה לא משנה אם הכתב מאדיר את שמו של אנג'ל מתוך דאגה לרייטינג העיתון, מתוך חנפנות כלפי עולם הפשע (כדי שימשיכו להתראיין בעתיד), מתוך דאגה לעתידו העיתונאי והכלכלי או אפילו מתוך... פחד.
חובה על העיתונות אשר לא נחשבת לעיתונות צהובה להישאר מכובדת (מדובר בעיתון רגיל ולגיטימי - מבלי לתת לו ציונים). חובה ציבורית מוטלת על מערכת העיתון לעמוד בקריטריונים שאם הם לא חינוכיים אז לפחות יימנעו מסגידה לפשע ומיצירת מודלים שליליים לחיקוי ולהערצה.
נאמר לנו כי על-ידי מילים נגרם רצח ראש הממשלה, והינה מילה כתובה (חזקה רב יותר מהמדוברת) - למה היא יכולה לגרום? מי ערב כי אותו ילד קטן ועוד אחרים כמוהו - לא ילכו בדרכי האליל שלהם?!
היא ישבה עם הילד באותו השבוע שעות רבות ושוחחה עמו על הדברים שקרא. היא גייסה את אביו של הילד, את החברות ואת החברים, גם לאיש מקצוע פנתה וכולם תרמו לתיקון המעוות.
היא חושבת שהיא הצליחה במשימה חינוכית חשובה זו; הילד התחיל לדבר אחרת.
ואני שואלת: לשם מה היה דרוש להביא לפתחה של החברה כאלה מין מטלות? לא תמיד מצליחים לעלות בזמן על עיוותים שנעשים, ולא תמיד יודעים שהם מתרחשים. ישנם תהליכים סמויים מעין המתבשלים לאט לאט והם חזקים יותר מכל חינוך, הם חזקים מבית הספר, הם חזקים מהבית ומהמשפחה.
יש לדעת שגם לבכיר הפושעים, היו בקטנותו הורים טובים שמן הסתם ייחלו לו עתיד ורוד ותפקיד אחר מאשר פושע, אולי עורך דין, אולי רופא.
