אויב בחזית ההסברתית

המלחמות החדשות מתנהלות בשתי זירות שיש ביניהן קשר הדוק: החזית הצבאית והחזית ההסברתית. מי שלא מבין זאת, אינו יודע איפה הוא חי, ומי שמבין זאת - יודע שהשחקן בימאי מוחמד בכרי (וכמוהו חנין זועבי, אחמד טיבי, "שוברים שתיקה" ועוד) הוא חייל הסברה בשירות האויב. איש הבמה עודד קוטלר אינו מבין זאת.

"מוחמד בכרי הוא שחקן מצוין", אמר קוטלר לידיעות אחרונות (2.2.12), "וכל מה שנאמר בהקשר לדעותיו החריפות, נכונות או לא - לא רלוונטיות לעניין התיאטרון". את קביעתו הוא מסיים בשורת מחץ: "אין לקשור בין אמנות לפוליטיקה, ואמנים צריכים להרגיש חופשי בדעותיהם".

יום למחרת, מרב מיכאלי מביאה ראיון עם האויב מבית, שבו הסביר את המניע מאחורי עשיית הסרט ("ג'נין, ג'נין"): "קיוויתי שהסרט ישפיע על דעת הקהל בישראל, שיביא קץ לכיבוש, וקץ להרג... לא, אני לא מתחרט" (הארץ, 3.2.12).

שבועה בילדים לשם שקר

ככה הם השמאלנים. הקושי שלהם לזהות את השורה התחתונה של חיילי אויב בחזית ההסברתית, משווק לציבור (ולעצמם) כהוכחה לחופש ביטוי ונאורות. זה כולל גם שופטים בעליון. מצד ימין זה נראה יותר כצביעות. "אין לקשור בין אמנות לפוליטיקה"? האם זה לא אותו עודד קוטלר שהיה בין מנהיגי החרם על אריאל? מה זה אם לא ערבוב השקפתו הפוליטית, לאמנות?

מוחמד בכרי עשה סרט תעמולה זדוני ("ג'נין, ג'נין"), שבו הציג את חיילי צה"ל כקלגסים צמאי דם אזרחים חפים מפשע. כדי לא לדלל את המסר - הוא ניתק את הקשר בין "חומת מגן" לגל פיגועי התאבדות שהיו בישראל באותם ימים. ולמרות שבית המשפט העליון קבע שהסרט שקרי, מוחמד בכרי נשבע בילדיו שכל העדויות מהסרט אמת לאמיתה.

השבועה בילדיו יש לה תכלית: לתקוע בתודעה את השקר, כאמת צרופה. כך נוהג תועמלן בזוי. מצער לגלות שרבים בשמאל הישראלי מגלים הרבה סבלנות לדעות של מוחמד בכרי - בדיוק ההפך מהיחס לו זוכה אריאל זילבר...