אני מנסה להיזכר מתי זה היה. בוודאי שלפני, הרי היא הייתה כבר ראש ממשלה ואחרי המלחמה זה לא לקח זמן רב והיא עזבה. כן, בוודאי. היא הייתה ראש ממשלה כבר זמן ממושך. אולי אבדוק. מתי היא נכנסה לתפקיד? כשהתגייסתי,? קצת לפני? קצת אחרי? היא הייתה ראש ממשלה כבר משנת ששים ותשע. כן. כשהתגייסתי.
כשסיימתי את לימודי הייתי אב צעיר לתינוקת בת שנה. נישואין בתום מלחמת ששת הימים לא נראו אז מעשה משונה גם לזוג בני עשרים שטרם סיימו לימודים אקדמאים.
אב צעיר כל כך הטריד את קצין המיון. שובצתי ליחידה בסמוך לאוניברסיטת תל אביב. יחידת המילואים שטיפלה בסטודנטים של העתודה אקדמית ובקציני הקבע שנשלחו ללימודים אקדמאים. שרות מוזר - צבא ולא צבא. מדים אבל במתקן אזרחי, סמוך לאוניברסיטה.
כדרכם של חיילים חיפשנו את הסופרמרקט הסמוך כדי לקנות לחם טרי, זיתים ובקבוק שוקו לארוחת הצהרים. מאחר שהיינו ברמת אביב, ירדנו לא אחת למרכז השכונה וביקשנו לקנות את המצרכים שעליהם נחגוג אחר כך.
באחד הימים נכנסתי לסופרמרקט וניגשתי לדוכן הירקות. אולי כדי לרענן את הארוחה במלפפון, אולי כדי לחפש איזה פרי מתוק. ליד דוכן העגבניות עמדה
גולדה מאיר עם סל בידה האחת וארנק כסף בידה השנייה. מין ארנק שמסמכיך וכספך נתונים בו והוא נוח לקניות, אינו מכביד ואינו מטריד.
היא הניחה את הארנק על דוכן הירקות, שלפה שקית ניילון דקה והחלה לברור לה עגבניות. נעצתי בה מבט ובידי מיששתי מלפפון או פלפל שהסתובבו בסביבה. אישה כבדה, מרובעת, תוויה גסים משהו ושערה האפור אסוף במכבנות שגילן כגילה. העפתי עין אל רגליה הבצקות. "נעלי גולדה" חייכתי לעצמי כשהבחנתי בעקבים הקשים והמוצקים שהיו ברוחבם של שוקיה לערך."נעלי גולדה" השמעתי בלי קול ושבתי לחייך.
היא הרימה מבט והבחינה בי. "קשות." אמרה, "עגבניות צריכות להיות קשות ובלי כתמים." בידה אחזה עגבנייה אדומה אותה לחצה בין אצבע ואגודל. כמו סבתא שלוחצת את לחייו התפוחות של נכדה.
בשקית היו שתי עגבניות אדומות מושלמות בצורתן. בזרועות כבדות של אישה קשישה אספה שקית נוספת עם שנים שלושה מלפפונים, חייכה אלי חיוך עייף ופנתה לעבר אחת הקופות. גוררת מעט את "נעלי גולדה" שלה.
הבטתי אחרי ראש הממשלה. היא נגשה לקופה ועמדה בתור כשבידה האחת שתי שקיות אחוזות בחזקה ובידה השנייה סל ריק.
חזרתי לברור גם לי עגבנייה קשה ובלי כתמים. "סליחה, סליחה," קראתי והנפתי את ארנק הכסף, "גברתי. את שכחת כאן את הארנק." בשנים שלושה צעדים ניגשתי אל התור בו עמדה.
הקופאית העבירה את מוצריו של אדם שעמד לפניה מצד אחד לשני ונגנה את המחירים על קלידי הקופה הרושמת. "תודה, תודה" אמרה לי גולדה מאיר במין מבטא מוזר שהכרתי היטב מהרדיו. "שוכחים. בגילי, אתה יודע." היא שבה והודתה לי ושלחה לעברי חיוך מתנצל.
הקופאית לקחה מידיה את שתי השקיות. "זה הכול גב' מאיר?" שאלה והקישה מספרים קצרים על הקופה הרושמת. "כן זה הכול." ענתה והוציאה שטר נייר מהארנק, "לקחתי חלב ולחם אתמול".
"אף אחד לא בא?" הוסיפה הקופאית מעשה שכנות . גולדה מאיר משכה בכתפיה וחייכה שוב. היא נתנה את העגבניות והמלפפונים בסלה ופנתה לעבר היציאה.
"בוקר טוב ותודה לך" אמרה לקופאית והביטה גם בי. "בוקר טוב" עניתי וחייכתי בטפשות.
"שוכחים, מה?" שבה והזכירה לי את הכרותנו הקצרה ויצאה לעבר ביתה. "זאת ראש הממשלה!" אמרתי לקופאית. "זאת ראש הממשלה! ממש ראש הממשלה!" "כן, היא גרה כאן ממול," עתה לי והקלידה את מחירו של הלחם הלבן והטרי שהנחתי לפניה.
"גם עגבנייה אחת?" שאלה "זה שלך?" שאלה והניפה את השקית. "כן." עניתי "קשה. בלי כתמים."
בחוץ הציצה האישה הקשישה לרגע בחלון ראווה סמוך. אחר כך הביטה לשמאל ולימין והמשיכה לעבר קצה שורת החנויות.
