בתאריך י"ז בשבט עלינו לקברו של פנחס שדה עם חבורת משוררים, סופרים ומוקירי זכרו - וכמו בכל שנה הנחנו זר של שקדיות על קברו בהר המנוחות בירושלים. קטעי שירה של פנחס שדה מילאו את האוויר הקר בבית העלמין, דברים לזכרו, אמירת הקדיש. מיכל שין, אהובתו של פנחס שדה העניקה לכל אלה שעלו לקברו את פרשת 'פנחס' מתוך ספר 'הזוהר', בשל הקשר המיוחד של פנחס שדה לעולם הקבלה והחסידות.
בבגרותנו נקשרנו לפנחס שדה כמו רבים בעקבות קריאה בספרו "החיים כמשל". תמיד לימדונו, שהמשל אוצר בחובו רעיון, מלים ושירה, שורות שמציירות חזון. האם חיים שלמים באו לבטא רעיון? ניסיתי לזכור אותם ימים, אותם פרקים שקראנו. האם היו לבוש לעולם של אור? עולם שנראה לעתים נבואי. נערים היינו, ועדיין בלבנו אותו סיפור של שדה, 'נער הייתי'. תמיד מלווה וטורדת השאלה, האם המשל אכן תואם בכל פרטיו לנמשל. החיים כמשל, הילדות, הנעורים, החלומות, האם כל האורות שבהם היו יחד לנמשל?
זה השיר שקראתי על קברו של פנחס שדה: שיר שמספר על מפגש עם הסופר, כאשר היינו עיתונאים קטנים ב "הארץ שלנו", סיפור ילדותנו בשנות החמישים, הצלילה בסיפוריו של
עיתון הילדים, הקסם של הסיפור "נער הייתי" של הסופר המסתורי ש' פנחס - והאהבה לשירתו.
נערים היינו
חָלַף הַזְּמָן וְכָל אוֹתָם קוֹלוֹת
שָׁבִים מִמֶּרְחָק, מִן הַדַפִּים,
וְגַם הַשְּׁתִיקוֹת.
דָּבָר לֹא נִמְחַק.
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לָדַעַת
אֱמֶת הַמַּעְיָן שֶׁל סִפּוּרֵי הַיַּלְדוּת,
לְכוּ בְּעִקְבוֹת אוֹתוֹ שָׂדֶה
אוֹתוֹ סִפּוּר לֹא אָבוּד.
לְכוּ אַחֲרַי לְמַמְלֶכֶת יַלְדוּתִי, לַיָּמִים הַהֵם,
לִמְחוֹז הַקֶּסֶם שָׁם נֶחְבָּא
אוֹתוֹ סוֹפֵר עֲלוּם שֵׁם,
נֶחְבָּא אֶל כֵּלָיו בְּ"הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ"
רוֹעֶה צֹאן אַדְמוֹנִי שֶׁרָעָה לֵב כֻּלָּנוּ.
פִּתְקֵי לֵב בִּשְׂפָתֵנוּ, שְׂפַת הַמִּדְרָכָה,
יַתְמוּת עוֹלָם, שִׂפְתֵי אוֹתָהּ יַלְדוּת,
אוֹתָם מַכְאוֹבֵי יְלָדִים,
סִפּוּר לֹא אָבוּד.
וְנָצַרְנוּ סִפּוּרוֹ, כֻּלּוֹ
סַקְרָנוּת וְהִתְבַּגְּרוּת וְהַס,
וְעַל הַשּׁוּרוֹת הַמֻּפְלָאוֹת,
הָיָה חָתוּם אוֹתוֹ אַדְמוֹנִי,
אוֹתוֹ ש' פִּנְחָס.
נַעַר הָיִיתִי, כָּךְ כָּתַב לָנוּ,
וְשָׁתִינוּ כָּל טִפַּת אוֹר, כָּל מִלָּה.
בִּמְחוֹז הַקֶּסֶם הָיָה פִּנְחָס
כֹּהֵן הַנְּשָׁמוֹת וְהַתְּפִלָּה.
הֵלֶךְ שֶׁאָגַר כָּל צַעַר, כָּל תְּשוּקָה,
שֶׁיָּדַע לְהָבִין גַּם כְּשֶׁהָאֲדָמָה
יָדְעָה שְׁתִיקָה.
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם
אֶקַּחֲכֶם, לְאוֹתָהּ דִּמְעָה לֹא חוֹלֶפֶת,
מִשָּׁם שָׁאַבְנוּ תַּעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ,
מַעְיָן מַיִם חַיִּים, נִרְגָּשִׁים
הַקֶּסֶם שֶׁל הַיַּלְדוּת בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים,
נְעָרִים הָיִינוּ,
וְהָלַכְנוּ עִם אוֹתוֹ צֹפֶן שֶׁל ש' פִּנְחָס
הַזְּמָן חָלַף, וְעִמּוֹ חָלַפְנוּ גַּם אָנוּ,
כָּמוֹהוּ, פְּסִיעוֹת הַנַּעַר שֶׁהָיָה
שֶׁנָּגְעוּ בַּתֹּהוּ, קֵרְבוּנוּ לְמִקְדַּש הַחַיִּים.
וְכַאֲשֶׁר גָּדַלְנוּ
סוֹד בְּדִידוּתוֹ לָמַדְנוּ
וְחַיָּיו, רָאִינוּ
כִּי הַקֶּסֶם לֹא נָמַס.
וּלְעֵת עַרְבַּיִם, כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁל אָז
שָׁב אֵלֵינוּ לְהָבִין מַה נִשְׁאָר, מַה הָרַז,
הַקּוֹל הַיָּשָׁן כְּמוֹ נוֹגֵעַ בְּקוֹלֵנוּ,
לוֹחֵשׁ לְכָל לֵב,
בּוֹכֶה לִי, נַעֲלֶיךָ שַׁל,
כָּל אוֹתָם יָמִים יִהְיוּ חַיֶּיךָ,
הַחַיִּים כְּמָשָׁל.
