סע לשלום

בתחילה התעמרו בדרוזים

מי שהיו צריכים הוכחה, שחובה לרסן את בית המשפט העליון, שהוריש לנו בעוונותינו אהרן ברק, קיבלוה בספֵק-הדין השערורייתי בעניין אילנה דיין והשמצותיה על סרן ר'. ואני כותב בתור מי שחופש הביטוי חשוב ויקר בעיניו, אך גם כבוד האדם (ולא רק של מקורבי בית המשפט) ושמו הטוב.

בית המשפט של ברק המעיט בחשיבותו של כבוד האדם. כלומר, התיר לעיתונאים להשמיץ אדם/קהל בשם עליונות חופש הביטוי. זה היה עוד קודם בפסק-הדין השערורייתי בעניין המחזה העלוב על חנה סנש; בפסיקתו בעניין אלמנות צה"ל; בפסיקתו בעניין השמצותיו של מוחמד בכרי על חיילי המילואים של "גבעתי"; ועתה - בפרשת סרן ר'.

ממדינה יהודית הפכנו למדינה יהודית ודמוקרטית, וסיימנו בתור מדינת העיתונאים, שבה כבוד האדם הפקר. בא פסד-הדין בפרשת ר' ועשה את הבלתי-אפשרי התיר לכל עיתונאי להתעלל בשמו הטוב של כל אדם כיוון שזו האמת, הידועה לעיתונאי באותו הרגע. בכך הוא ביטל הלכה חשובה,שקבע בית המשפט העליון עצמו לפני כארבעים שנה בפרשת הארץ נגד חברת החשמל, שבה נדרש העיתונאי לזהירות רבה בכתיבתו - כמו של שופט, החורץ דין.

יכולים להגות הרבה על הסיבות לפסק-הדין המהפכני, שעוד נאכל ממנו מרורים רבים. כמאמר הפתגם, "שוטה השליך אבן לנהר, וארבעים חכמים לא ימשוה".

בכל העולם קשה סוגיית הדיבה ("לשון הרע", בלשון ספר חוקינו). יש סבירות נמוכה מאוד-מאוד, שלא רק שופטי בג"ץ באוליגרכיה, המתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה המזרח התיכון, מבינים בהלכות דמוקרטיה ובהלכות עיתונאות. למשל, ראוי לבדוק מה כתבו בנושא שופטים בבריטניה, או בארצות-הברית, שלא התיימרו לדרוש מהעיתונאי לדעת את האמת הטמירה, אך דרשו מעיתונאים לא-אחת להוכיח, שפעלו בתום-לב (בוֹנה פידה).

ולעניות דעתי, לא היה תום-לב בסיקור פרשת ר'.

בית המשפט העליון התיר לאילנה דיין לשפוך את דמו של ר' ב"בישול" סיפור, שלא היה ולא נברא. והיא אפילו לא התנצלה - גם כשהקצין זוכה מכל האישומים, שטפלו עליו - דבר המוכיח יותר מכל על חוסר תום-לבה.

האם זה בגלל שהוא דרוזי, והיא מיקירי האוליגרכיה?!

וכמו שנאמר פעם, בנסיבות האהובות על הדמגוגיה הישראלית - בתחילה הופקרו הדרוזים, ואחר כך ... בית המשפט העליון החליט להפקיר את כולנו לגחמות העיתונות העלובה במדינתנו ולשיקוליה להשיג רייטינג בכל מחיר.

דרך אגב, כיוון שעיתונאות, למרות הכל, אינה מדע מדויק, עיתונים טובים ועיתונאים ישרים נוהגים להודות בטעויותיהם ובאי-דיוקיהם. זו ההוכחה העילאית לרדיפתם חסרת הפשרות אחר האמת.

כמובן, לא במקומותינו.

צריך קצת לחייך

ובפעם השלישית כבר אין הפתעות. רק תקוות והרבה איחולים.

וכמו שאומר השיר, "צריך קצת לחייך ...".

העכבר הראשון נמלט

לאחר שנים רבות של פעילות פרלמנטרית ברוכה וענפה, נוסע מתן וילנאי להיות שגרירנו בסין. העכבר הראשון נמלט מספינת "עצמאות" הטובעת.

שאלתי את חבריי, כל אחד מהם מומחה בעל שיעור קומה להפעלת מיקרוסקופים אלקטרוניים עתירי-עוצמה, והם הודיעו, שלא נמצאו כל עקבות לתרומתו האדירה לפרלמנט ולפרלמנטריזם הישראלים. "גם לא עקבות זעירים", דיווחו.

סע לשלום, אדון וילנאי. מגיע לך לנפוש על חשבוננו. מצד שני, איני מבין מה עוללו הסינים, שאנו ממיטים עליהם עונש כזה. ואחר כך נתמה למה גם הם יהפכו לאנטישמיים ...

סדר עדיפות

במוצאי-שבת "יתרו" הלך לעולמו תא"ל ((מיל.)) ד"ר אהרן דוידי, שהיה מראשוני הצנחנים בצה"ל - לוחם, מפקד ומחנך. רשימת התארים, שיכולים לצרף לשמו של דוידי, בן 84 במותו, ארוכה ומגוונת.

יהי זכרו ברוך.

העיתונות הישראלית לא דיווחה על מותו. לעומת זאת, בארצות-הברית נפטרה זמרת מפורסמת, כנראה ממנת-יתר של סמים; וזו הייתה כותרת גדולה ודשנה בעיתונות הישראלית.

למה?! - כי מגיעה לנו עיתונות עלובה כזו, אם אנחנו ממשיכים לצרוך אותה.

כותב מופלא

ביום שישי ימלאו שלושים להסתלקותו של אסף דובנוב - מהילדים הראשונים של מושב בלפוריה בעמק. אסף הלך לעולמו בגיל 88, כחודש וחצי אחר יואש, אחיו הבכור, ונטמן במושב הולדתו.

אסף היה איכר, כדורגלן (הפועל בלפוריה שיחקה בזמנו בליגה העליונה מול כל ה"אריות" מן העיר), שחקן מחונן, זמר וכותב מופלא. תקצר היריעה מלתאר את כל התחומים, ששלח ידו בהם. שירים מהמגירות, ספר שיריו (2007), מכיל שפע של דוגמאות לאישיותו הסוערת וליצירתו המגוונת, שלא פסקו כמעט עד השבועות האחרונים לחייו.

בט"ו בשבט הביא נכדי עבודה, שעשה בגן - ציורים לחג האילנות, ובמרכזם שיר האשכולית, שפרסם אסף לפני יותר מחמישים שנה (אז קרא לו, "אשכולית ודרור"), והפך לנכס-צאן-ברזל בכל חגיגת ט"ו בשבט בכל גן-ילדים:

אֶשְׁכּוֹלִית צָמְחָה עַל עֵץ.
בָּא הַדְּרוֹר, וְלָהּ צִיֵּץ:
"אֶשְׁכּוֹלִית חֲבִיבָה,
נְטַיֵּל קְצָת בַּסְּבִיבָה".

אָז עָנְתָה הָאֶשְׁכּוֹלִית,
אֶל הַדְּרוֹר הַצַּיְצָנִית:
"לֹא, אֲנִי צְרִיכָה לִגְדּוֹל.
אוֹתִי יֹאכַל תִּינוֹק קָטָן,
וְיִהְיֶה גָּדוֹל".

לעילוי נשמתו - הנה לו היו בי אלף עיניים, אחד משיריו האחרונים:

לו היו בי אלף עיניים
אלף עיניים ועין,
דומעות היו ודאי אלף דמעות
אלף דמעות ודמעה, עדיין.
על כל רגע של אושר אשר בעבר ידעתי
זכרם שמור עמי עדיין.
ילווני זיכרונותיי לא אדע עד מתי,
אולי עד יאזלו דמעותיי
ותיעצמנה עיניי.

ועוד שיר, שכתב אסף בשבועותיו האחרונים, כל אדם ומתיו:

כל אדם ומתיו.
כל עוד יחיה, יהיו המיטב.
כל עוד חי אדם, ושמו עמו,
דמויות מתיו חיות עמו.

מזיכרונותיו עולות, צפות, כל הדמויות. המיטב.

דמם הופקר

"מתנחלים", קוראים שונאיהם למתיישבים ביהודה ובשומרון - כאילו המלה טמאה, ולא היא. כזכור, בני ישראל התנחלו בארץ בימי יהושע (לכשעצמו מוחרם ומבוזה על-ידי צדיקי דורנו בעיני עצמם).

העלית והחונטה השלטת מתייחסות למתיישבים/מתנחלים כמו לטמאים בהודו ואולי אף גרוע מזה. זכויותיהם החוקיות נשללות בטענות מגוחכות, בחסות שלטון החוקניסטים.

יפה העיר איתמר לוין באתר החדשות מחלקה ראשונה, כי לו היו מטרידים מינית נערות ערביות - החונטה ופושקי שפתיה - כולל הפמיניסטיות - היו מזעיקים שמיים וארץ. אבל עשו זאת רק ל"מתנחלות" השנואות, וזה אינו נחשב - כבוד האדם אינו חל עליהן כלל. לפני כמה שנים התעללה השופטת פרוקצ'יה בכמה נערות, שנעצרו בהפגנתן נגד המשטר. ולא נשכח את המשפח של מרגלית הר-שפי, שהורשעה ביודעין בדברים שמעולם לא עוללה.

שום חוק אינו מגן על הטמאים בהודו ולא על המתיישבים/מתנחלים בארץ - כי זו דרכו של שלטון החוק באוליגרכיה, שמתיימרת להיות אור לגויים, ואפילו אינה נר דועך. וכפי שלמדנו היטב בגוש קטיף (ולא רק שם ...) - הפקרת דם המתיישבים הנה רק שלב ראשון בהפיכת האזור לנקי מיהודים (יוּדען ריין) במסגרת תוכניות הממשל לטיהור אתני.

ראו הוזהרתם!