מהירות לשעטה

הכל התחיל ב-2004. ד"ר אילן הדיין, נהג מונית, ד"ר למילים (כמו רבים מחבריו על ההגה), לקח נוסע מחדרה לנתב"ג. זה היה בדיוק הלילה בו הוזז השעון בשעה לאחור, והם חששו שהנוסע יאבד את הטיסה. ד"ר אילן נתן גז, בדרך פגע בדוגמנית קרן ריש ופיצץ לה את הברך. השופט במחוזי, כבוד השופט יושברג, עשה אחד ועוד אחד, היה נזק, הייתה מהירות, אילן ידחף יד עמוק לכיס, ישלם וגם יתנצל.

אילן הדיין עירער לעליון, מועצת המוניות הארצית בראשות שופט הכדורגל הבכיר בדימוס ד. קורנר, ביקשה להצטרף לדיון כנאמן בית המשפט. מפה לשם בית המשפט קיבל את ערעורו של הדיין. השופט מישלין הסביר שחופש התנועה של הציבור לא ייפול תמיד מפני זכויות הפרט לחיים ולחיים בריאים, וכי הכבדת עול החוק על נהגי המוניות עלולה ליצור אפקט מצנן (CHILLING EFFECT) ונהגי מוניות יחששו לשרת נוסעים, ובכך יוגבל חופש התנועה, ואם כל זה רק על חשבון הברך של קרן ריש, דיינו.

הוא הוסיף ואמר כי יש להבחין בין מהירות סתם, המחייבת ענישה, לבין מהירות לשעטה, בה ישקול בית המשפט כל מקרה לגופו, ויאזן את זכות הפרט לברך שלמה ובלתי מפוצצת, לבין חופש התנועה של הציבור.

השופט קליידרמן אף הרחיק לכת והעניק לתקנון של נהגי המוניות משקל כאילו הוא זה שינחה מעתה ואילך את בתי המשפט איך לשפוט עבירות מהירות ופיצוצי ברכיים על-ידי נהגי מוניות, ובעצם למה לא, כי הרי מהרגע שיירשו השופטים את זכויות החקיקה כדת וכדין מהכנסת, ריבון העם, מה ימנע מהם להוריש את הזכויות האלה לכל דכפין (שימצא חן בעיניהם).

וזה לא כל הסיפור, כי אומנם ד"ר אילן הדיין יצא נקי, אבל חברת המוניות אכלה אותה. על המונית, בפנים ובחוץ, היה מודבק הסלוגן "אני ואתה, דוהרים בשעטה". בית המשפט החליט שהאחריות על הסלוגן הזה חלה על החברה ולא על אילן, והחברה חויבה לשלם בוחטה לקרן ריש.

התנצלות חלומית לקרן ריש

הדבר הכי מרגש בכל הסיפור הזה, שמיד עם תום הדיון בעליון, ועל-אף שלא הייתה עוד חובה על אילן להתנצל, ובניגוד לעצת יועציו המשפטיים, ניגש אילן הדיין לקרן ריש ושאל אותה אם היא מרשה לו להתנצל. קרן, שלאחר עשרות ניתוחים עומדת על הרגליים ו"קורעת" את הבמות (ואפילו שינתה שמה ל-רב קרן ריש), ובגלל הטיטניום שהשתילו לה היא אפילו ניצחה כבר בשני מרוצי מרתון, לחצה את ידיו של אילן בחום והשיבה לו, בניגוד לעצתם של יועציה המשפטיים, שבהיבט האישי והאנושי, היא מקבלת את התנצלותו.

בשלב הזה בדיוק התעוררתי מהחלום.

"סיפור מצחיק, מזל שהוא בלתי אפשרי", מילמלתי לעצמי.