רובם של קוראי העברית אוהביה של אירן נמירובסקי, שלא לדבר על המרצים לספרות צרפתית במוסדות האקדמיים שלנו - אינם יודעים ולא שמעו על התרגום הראשון של ספריה לעברית. למרות שהתרגום הוא כמעט בן ששים וחמש שנה, רק מעטים מכירים אותו, והוא לגמרי בבחינת נעלם. לאחרונה הגעתי אל הספר שוב, בסיועו של דר' אריאל סימקין, זהו ספרון קטן, בן 64 עמודים. סיפור יפה ומרתק, רווי באי אהבה בולטת ליהודי קייב ואודסה. הסיפור אומנם יוצא מתוך החברה היהודית הרוסית של ימי ילדותה של נמירובסקי, אך הוא כמובן נכתב בצרפתית ויצא לאור בצרפת. זהו ספרה הראשון של נמירובסקי והוא יצא לאור בשנת 1928!
תשומת לבי הוסבה אל הספרון הזה, בין השאר, משום שקראתי מה שכתב דן מירון, בספרו 'הגביש הממקד', מוסד ביאליק 2011, על ז'בוטינסקי. מירון מביא בדרך אגב אזכור של ביקורת שכתב ז'בוטינסקי על אירן נמירובסקי. חשבתי לעצמי: ז'בוטינסקי? נמירובסקי? והרי לקוראי הספרות העברית ברור שהיא התגלתה רק לאחרונה, עם ה"סוויטה הצרפתית" הנפלאה שלה.
מסתבר שגם אני לא ידעתי עד כמה מוקדם הוכר כשרונה של נמירובסקי. דר' יוסי אחימאיר, מנהל מכון ז'בוטינסקי, הואיל להבהירני, שאכן יש מאמר נאה של ז'בוטינסקי מ-1931 - "ספרי נשים", שפורסם לראשונה בעברית בשני המשכים, בכתב העת "העם" הרוויזיוניסטי, ואחר כך כונס בכרך כתביו "על ספרות ואמנות". (כתבים, תש"ז - תשי"ט). במאמר זה מקדיש ז'בוטינסקי (עמ' 325) פיסקה לאירן נמירובסקי ולספרה "דוד גולדר", וכותב בין השאר: "לתאר את הספר אפשר רק בלשון של סתירה: ספר נחות-דרגה לחלוטין, שנכתב בכשרון אמיתי, אולי בכשרון ממדרגה ראשונה"...
ז'בוטינסקי ידע להכיר בכשרונה של נמירובסקי
ראוי שלא לטעות, כי "דוד גולדר", הוא ספרה השני של נמירובסקי. ויצא בעברית: "הנשף, דוד גולדר", תרגם ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, ירושלים 2008. ז'בוטינסקי כתב אפוא את ביקורתו 77 שנים לפני הופעת הספר בעברית!...מעניין מאד מי, מכותבי וקוראי העברית, חוץ מז'בוטינסקי, קרא את 'דוד גולדר' בשנות השלושים... זה ממש מדהים!. וכך יצא שההתייחסות הראשונה בעברית אל יצירתה של אירן נמירובסקי, היא דווקא אל ספרה השני, ולא אל הראשון. ועוד עולה מדבריו הקצרים של ז'בוטינסקי שהוא היטיב לנסח את יחסה של נמירובסקי ליהודים וליהדות, אבל גם ידע להכיר בכשרונה הוודאי.
ג'ונתן וייס, יהודי אמריקני, שחוקר את תולדות חייה של נמירובסקי ואף פרסם עליה ביוגרפיה מקיפה, בצרפתית ובאנגלית,Irene Nemirovsky - Her life and works מתייחס לסיפור L'Enfant genial ("הילד הגאון". אגב, הספר יצא שוב ב-1992, בשם Un enfant prodige , "ילד פלא", לפי בקשת בנותיה של אירן, כי המילה "גאון" הפכה, אצל צעירי צרפת למילה בגוון הומוריסטי שלילי, (ממש כמו אצלנו). הנה תרגומו לעברית, בהשמטות קלות מאד, של תת הפרק הקצר שהקדיש וייס לילד הפלאים (תודתי לדר' אריאל סימקין):
ממרום מושבה הגבוה בעיר קייב התבוננה (אירן, שהייתה בת למשפחת בנקאים עשירה) על יהודי הרובע העתיק פודול, על גדות הדנייפר, עם רחובותיו הצרים, החנויות הקטנות והבתים הצנועים. היא מצאה את קהילת החנוונים הקטנים מוזרה ודוחה: "קבוצה של אנשים עם ילדים שהתגוללו בבוץ, דיברו רק יידיש ולבשו בגדים מרופטים וכיפות ענקיות על צווארים קצרים ופאות שחורות וארוכות" (מתוך הסיפור "כלבים וזאבים").
היהדות - מזיקה לפעולה היצירה הספרותית
הייתה זו תחושת עליונות מעמדית שגרמה לה לומר שילדים אלה "היו ....כמו כינים שורדות" והוריהם "קשקשנים וכנועים" (מתוך הסיפור הילד הגאון). נראה שאירן, כמו רוב היהודים המתבוללים של קייב, רצתה להפריד עצמה מן היהודים על-ידי אימוץ התרבות ואפילו הדעות הקדומות של הארץ בה נולדה. התקבלות חברתית וקבלת עול מצוות היהדות לא יכלו להתקיים יחד.
יותר מזה. יהדות, לדעתה, אינה רק עוינת לחיים ברבעים היפים של קייב. היא מזיקה לפעולת היצירה הספרותית. כדי להיות סופרת, אירן ניסתה לשמור על מרחק ממורשתה היהודית. והנובלה שכתבה בהיותה בת עשרים, ב-1923, ושפורסמה ב-1928, מגלה את יחסה בבהירות. זו יצירה המסכמת במשל את כל הייסורים של סופר שמורשתו היהודית גוזרת עליו לחיות בסביבה עוינת למאמץ הכרוך בפעילות אמנותית.
L'Enfant Genial הוא סיפור על משורר יהודי, ישמעאל (אליהו מייטוס שינה את שמו לשמואל משום מה) ברוך, אשר נולד "בעיר חוף מסחרית גדולה בדרום רוסיה על גדות הים השחור" - ללא ספק אודסה (אבל גם אודסה הייתה הרחקה של עירה, קייב). אביו, "סוחר בבגדים ישנים ובדיל" באופנה הישנה (גלימה, סנדלים טורקים, פאות). אמו גילחה את שער ראשה ביום חתונתה ועוטה, לפי המנהג היהודי האורתודוקסי, פאה נכרית שחורה "אשר נתנה לה מראה מטושטש של אישה שחורה שרוחצת בשלגים ובגשמי הצפון".
אך במקום ללכת בדרכו של אביו או להמשיך במנהגי הוריו, ישמעאל מבלה את זמנו בחיבור ודקלום של שירים במסבאות של עיר הנמל. יום אחד "מגלים" אותו גבר ואישה צעירים, שבעיני הילד ישמעאל הם ברון ונסיכה. לאמתו של דבר הם משורר בוהמיין ופילגשו. הזוג מציע שישמעאל יבוא לדור עמם, וכך הוא הופך למקור השראה ל"ברון" ול"מסיכה". השלושה קשורים בעבותות של אהדה וקרבה, אשר הוריו של היהודי הצעיר אינם מסוגלים להבין.
אך יום אחד, בשיא התהילה של סגנונו העצמי, ישמעאל מאבד את בטחונו ומפסיק לכתוב. כשאינו מסוגל יותר להלל את יופייה של "הנסיכה", הוא נאלץ לחזור לבני עמו. אביו מוצא לו משרה בחנות של חייט וישמעאל הופך למי שהיה נעשה אילו לא פגש מעולם את "הברון". אך נשמתו של המשורר הצעיר נותרת מיוסרת. יום אחד הוא פוגש במקרה את "הברון" ושופך לפני ידידו את ייאושו מכך שאינו מסוגל שוב להיות משורר. מדוכא ללא תקווה. הוא נוטל את נפשו בכפו.
ממשורר נעורים - לצעיר יהודי רגיל
באופן משמעותי, בעייתו של ישמעאל כסופר אינה קשורה לרדיפה ממנה סבלו היהודים מידי הרוסים. עבור אירן, אנשי הבוהמה הרוסים מעודדים את הדמיון הפואטי של ישמעאל, בעוד הוריו והחברה היהודית אינם מאפשרים לו לחבר את שיריו, ומעדיפים שיעבוד בחנויות הקודרות שלהם. בהיותו צאצא, במילותיה של אירן, של "הגזע המרושש, שהוחלש על-ידי ספרים, הירא מאור היום", ישמעאל, בסביבה היהודית שלו, אינו מוצא בעצמו את הכוח הדרוש לפעילות אמנותית. הוא נפגע על-ידי "עצלות שאין לנצחה...הרגשה של ריקנות...סוג של עייפות נוראה, גועל...תחושה של ריקנות כמעט פיסית". משפחתו, כמובן, אינה מבינה דבר מכל זה: "הם היו כולם שם, רוכנים עליו, סביבו, נצמדים אליו כמנסים לפתוח בכוח ניצן של פרח באצבעותיהם מחללות הקודש". ממשורר של נעורים הופך ישמעאל שוב לצעיר יהודי רגיל: "קודם היה ילד עילוי. עתה אינו אלא צעיר חסר-חן, טיפש ככל האחרים".
בעוד משפחת ישמעאל אינה מבינה את הסיבה להתאבדותו, "הברון" מבין. כי הוא, כמו ישמעאל, בעל נשמה של משורר. "הנסיכה" מניחה פרחים על קברו בבית העלמין היהודי, מחווה מתועבת בעיני בני משפחתו היהודית: "הוריו...מצאו על המצבה זר ורדים טריים. הם הכירו בו כהבעת הוקרה אחרונה של הנסיכה. הם השליכו אותו הרחק. החוק היהודי אוסר להציע פרחים למתים".
נראה שאירן נמירובסקי הכירה כמה בוז היה בנובלה ראשונה זו שלה ליהודי רוסיה. "אל תדבר אתי על L'Enfant Genial ", אמרה בראיון ב-1930 (עם Frederic Lefevre ), "אני רק מביטה בו וסוגרת את הספר בחזקה. אני חושבת שהוא איום".
עד כאן דבריו של ג'ונתן וייס. הסיפור עצמו לא תורגם עד היום לאנגלית. מותה הטראגי של נמירובסקי בשנת 1942, מידי הנאצים ועוזריהם, כיהודיה נרדפת, מאיר באור טראגי את כלל יצירתה ואת 'ילד הפלאים מרחוב היהודים' בתוכה.
ולסיום אנקדוטה. בדרום העיר העברית הראשונה תל אביב, ישנו רחוב קטן, הקרוי על שמו של המשורר והמתרגם אליהו מייטוס. לעומת זאת עדיין לא נקרא שום רחוב בארץ על שמה של אירן נמירובסקי...
