למה רק "פסק זמן"?

לו היה עם ישראל, שכה מרבה לתייר בחו"ל, בודק מחירי מוצרי מזון במרכולים באירופה ובאמריקה, היה מבין עד כמה הוא פראייר. עד כמה בעלי ההון הישראלים השולטים בעזרת קרטלים בגובה המחירים, מנצלים את הגיבוי שהם מקבלים מהממשלות למיניהן, בעזרת מכסים גבוהים ומזעזעים על חומרי גלם ותוצרת חוץ - וגובים מאיתנו מחירים לא נורמלים. ואנחנו, כמו פסיכים, משלמים. כי מה? לא ניתן לילדים את האוכל שהם זקוקים לו כדי לגדול? ואת המעדן או החטיף שירגיע אותו וישמש גם כפרס על התנהגות טובה?

האם מישהו זוכר את ימי שפירא העליזים, כשהשטיחים שייצר בארץ בעבודת מכונה תחת המותג "שטיחי כרמל" - עלו יותר משטיחים פרסיים עבודת יד? ההגנה אז, בצורת 400% מכס על שטיחים מיובאים העשירה את הגביר המזוקן והמדושן, ודירות הישראלים רופדו בתוצרת "כרמל". לאחר שנפטר, הוסרה המיגבלה המטורפת הזו, וכיום יכול כל אחד לרכוש שטיחים עבודת יד בפחות ממה שעלו שטיחי כרמל המיתולוגיים. הוא הדין עם כל שאר המוצרים. לא יתכן, שבישראל, שבה מייצרים גבינות בשלות משובחות, הן תעלינה יותר מאשר גבינות מיובאות שמוטל עליהן מכס.

מובן מאליו שחייבת להיעשות רביזיה בהליכי המכסים ובתמיכה הדרושה ליצרני החלב. אך באותה עת, לא יתכן שבעלי "שופרסל" ו"מגה" יגבו על המוצרים שהם מוכרים פי שניים או שלושה ממה שהם משלמים ליצרן, או לחקלאים בעבור התוצרת החקלאית. אלה מזיעים דם עד שתוצרתם צולחת, עם כל פגעי מזג האוויר ואחרים, בעוד הסוחרים והמתווכים מחככים את ידיהם למראה רווחיהם המופלגים.

האם נשארנו עדיין אומה של תגרנים כפי שנכפה עלינו להיות בגולה?

המתווכים בין היצרן והלקוח עושים הון ונחשבים לטייקונים. אורח חייהם הפך לנושא להערצה בסדרות ריאלטי נבובות, שהעם אוכל אותן בלי מלח. אבל יום הדין קרב. גם הכי נבערים מגיעים לאט לאט להכרה, כשעיניהם נפקחות, שדי לניצול העם בידי מעטים. ואין במאמר זה שום רמז וכוונה לקומוניזם. להפך.

תנו ליצרנים לייצר, אבל קפדו את הרווחים המוגזמים של המתווכים שבדרך, שמכניסים יד עמוק עמוק לכיסינו, ומותירים משפחות בעלי שני הורים עובדים, ללא יכולת לגמור את החודש.

דוגמה לניצול נבזי של הקונים הם מחירי מוצרי הקוסמטיקה. בעוד הדולר ירד מחמישה שקלים ל-3 וחצי \ שלושה שבעים שקלים לדולר - מחירי המוצרי הקוסמטיקה נשארו בשמיים. הקהל הפסיק לקנות, המוצרים נשארו על המדפים, ולכן עושים כעת "מבצעים", שמחיריהם עדיין גבוהים יותר מאשר בדיוטי פרי.

חרם הקוטג' הסתיים בעבודה בעיניים עלינו. המחירים חזרו חיש קל למחירים הגבוהים המופרזים. אז אנו לא אוכלים גבינות לבנות. אף אחד לא מת. וכך ננהג, עד שכל הקהל ישנס מתניים ויחד נתאחד לחרם בכל פעם - על מוצר אחר. עד שיורידו את המחירים.