באשדות (יעקב) לא רוצים את אשדוד

בתוכנית החדשות של ערוץ 10 במוצאי-שבת שודרה כתבה מאלפת של דב גילהר על צעיר בן 30, בן קיבוץ אשדות-יעקב, שהקיבוץ מסרב לקבלו לחברות כדי למנוע ממנו לקבל חלק ברכוש המשותף בתהליך ההפרטה. עד כאן סיפור מכוער אבל מוכר על רכושנות שכמובן כבר שמענו. אבל בכך זה לא נגמר. במהלך הביקור של צוות הטלוויזיה בקיבוץ הם פונים לחברים הוותיקים ושואלים מדוע הם מתנגדים לקבל את בן הקיבוץ לחברות. אחת החברות, קשישה חביבה, משיבה בגילוי לב: "לך הייתי מצביעה" היא אומרת לבן הקיבוץ "אבל את אשתך לא הייתי מקבלת לחברות" ,"למה לא?" שואל והקיבוצניקית הוותיקה משיבה בגילוי לב "זה לא המקום".

כאן המקום להסביר למי שלא צפה בכתבה - אשתו של בן הקיבוץ הדחוי היא מאשדוד. כהת עור. בת עדות המזרח. הקיבוצניקית גלויית הלב אומנם לא אומרת זאת במפורש, אבל טון הדיבור הנחרץ איננו משאיר מקום לספק: בקיבוץ אשדות-יעקב לא רוצים את המזרחית הזאת. באשדות (יעקב) לא רוצים את אשדוד. נכון, בכניסה לקיבוץ אין שלט האוסר כניסה על שחורים, אבל כאשר החברה מכריזה "זה לא המקום", היא מתכוונת בדיוק לזה. זה לא המקום לבעלי גון-עור שונה.

הגזענות החליפה מבטא וצבע

הגזענות, מתברר, לא נעקרה מהחברה הישראלית, היא רק מתכסה בתירוצים שונים. החרדים האשכנזים אומנם לא רוצים תלמידות ספרדיות בבית-הספר של בנותיהם בעמנואל, אבל "לא בגלל המוצא" אלא "בגלל דרגת הדתיות ה"לא מספקת". בקיבוץ גבים בנגב לא רוצים לקבל לחברות זוג משדרות לא חלילה בגלל צבע העור והח' הגרונית, אלא בגלל "אי התאמה חברתית" כמובן.

באחד מאתרי האינטרנט הצביעה בעלת טור על מודעות שידוכים שבהן הגזענות אפילו לא טורחת להתאפר ולהעמיד פנים: "עורך- דין בן 42 אשכנזי מחפש דומה". הגזענות היא אותה גזענות לעיתים היא מתעטפת בצידוקים ותירוצים ולפעמים היא מציצה אלינו ערומה וגלויה.

מערכון מפורסם של "לול" מציג את העולים החדשים הנוחתים בחופי ישראל מארצות שונות. כל קבוצת עולים מתקבלת בבוז ובהתנשאות על-ידי העולים שקדמו להם. המערכון מצחיק ומתברר שהוא מוסיף להיות אקטואלי גם היום. הגזענות עדיין מתגוררת כאן ורק החליפה כתובת: קודם היא כוונה כלפי מרוקאים ובני עדות המזרח. עכשיו, בגרסתה המעודכנת היא מכוונת נגד האתיופים ו/או הרוסים. לעיתים רחוקות היא מופיעה במלוא כיעורה, כמו אותו נהג הסעות שקלקל את התלמידות האתיופיות שהסיע בכינויים "שחורות" ו"מסריחות". לרוב הגזענות הזאת מוסווית כ"הבדלים תרבותיים" או "הבדלי מנטליות". זה לא צבע העור- זה ריח האוכל.

הגזענות בחברה הישראלית לא נעלמה. עם השנים היא רק החליפה מבטא וצבע. המרוקאים והתוניסאים שהופלו פעם לרעה בקריית מלאכי, מסרבים היום להשכיר לאתיופים דירות בשכנותם. והקיבוצניקים מאשדות יעקב, שפעם נרדפו כאוכלי שפנים ונבלות, לא מתביישים היום להצהיר שאין אצלם מקום למרוקאית מאשדוד, והחרדים האשכנזים, שעל גדרות בתיהם מצאו פעם כתובות נאצה "דרוס כל דוס", קובעים היום מכסות לבנות ספרדיות בבתי-הספר של בנותיהם.