פרשת נתן אשל - נתניהו צודק

בפרשת נתן אשל כשלו שלושת היועצים של נתניהו בדבר הבסיסי ביותר שהחיים מזמנים לנו ללא הרף: הפעלת שיקול דעת ראוי לצורך בחירה בין אפשרויות פעולה.

משכך, חייבים כל השלושה ללכת הביתה - לא רק כי הם לא סיפרו לנתניהו בזמן על העניין, אלא גם משום שהפגינו שיקול דעת לקוי.

גם אם נקבל את הטענה שהשלושה לא דיווחו לראש הממשלה על העניין, לפני שפנו אל היועץ המשפטי לממשלה, משום שרצו להגן ציבורית על ראש הממשלה, או כי הם חששו שראש הממשלה ילחץ עליהם כדי למסמס העניין - שוב לא ניתן לקבל את הנימוק הזה לאחר שכבר פנו אל היועץ המשפטי.

מה שהשלושה היו חייבים לעשות, הן על-פי השכל הישר והן על-פי כללי הגינות בסיסית, היה זה: לקבוע ביניהם ששניים מהם פונים אל היועץ המשפטי לממשלה, והשלישי פונה - בו-זמנית - אל ראש הממשלה ומספר לו על העניין תוך ציון העובדה כי השניים האחרים יושבים במקביל אצל היועץ המשפטי.

לא הייתה שום הצדקה ממשית לעכב הדיווח לראש הממשלה, אפילו לא לרגע אחד, לאחר הפנייה אל היועץ המשפטי לממשלה. הטענה שהשלושה לא דיווחו לראש הממשלה על התלונה, גם לאחר שהוגשה, משום שחששו שהוא יסתבך בשיבוש הליכים - הטענה הזו היא עלבון לאינטליגנציה - לא רק של ראש הממשלה, אלא של הציבור כולו.

ובכלל, גם אם היה ממש בחשש שראש הממשלה יבצע עבירת שיבוש - השלושה אינם פטרונים שלו עד כדי-כך שהיו מחויבים לשמור על צעדיו כאילו היה קטין.

ומכל מקום, החובה לדווח מיד לראש הממשלה על הגשת התלונה גוברת בעליל על חשש מעין זה.

השלושה, אם הם היו נאמנים לראש הממשלה ורגישים למעמדו הציבורי, היו חייבים להביא בחשבון שכל עיכוב בדיווח עלול לגרום לכך שראש הממשלה יידע על הפרשה מהתקשורת - דבר שעלול להביכו קשות, ובשפת המקום: להוציא אותו טמבל.

שלא לדבר על כך שבעיכוב המתמשך והמיותר לראש הממשלה על דבר הגשת התלונה, הפגינו השלושה כלפי ראש הממשלה שאין הם נותנים בו אמון ברמה הבסיסית ביותר.

כיוון שכך, טוב יעשו השניים אם ילכו - ללא דיחוי - בעקבות האחד שכבר הלך וישחררו את ראש הממשלה מנוכחותם.