שתיקה כהודאה: האם האינטואיציה נכונה?

כבר לפני כמעט מאתיים שנה, טען הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם כי זכות השתיקה היא המתנה הטובה ביותר שמעניקה חברה לאלה הפוגעים בה. מאז, רק חוזקה ההגנה על זכות השתיקה, בטיעונים שונים, מהם נכונים ותקפים ומהם ללא כל ביסוס עובדתי. לדיון העקרוני על זכות השתיקה, נילווים מספר דיוני משנה. ביניהם הדיון האם יש להמשיך ולחקור חשוד גם כאשר הוא שותק והאם יש מקום להסיק מסקנות לחובת נאשם ששתק בחקירה וששותק במשפט. על אלה, ולא על הדיון בנושא זכויות החשוד והנאשם, מחקר חדש שופך אור.

המחקר הזה, שנערך על-ידי מריה הרטויג מג'ון ג'יי קולג' בניו-יורק (המוסד האקדמי הראשון והבולט ביותר בתחום אכיפת החוק) וצ'רלס בונד מאוניברסיטה בטקסס, בודק ממצאים מעשרות מחקרים, שנערכו בשנים האחרונות, בנושא איבחון שקרים לפי סימנים התנהגותיים (ולא על-ידי פוליגרף). מחקר זה אינו מסתפק בבדיקת היכולת של החוקרים להעריך אם האדם שלפניו דובר אמת או שקר, אלא בודק האם הסימנים שלדעת החוקרים מעידים על שקר או אמת, אכן הם נכונים.

חיזוק לטענה כי שתיקת החשוד מחזקת את הראיות נגדו

נכון, לא כל הסימנים שדווחו על-ידי הנבדקים בניסויים אלו כמעידים על אמת או שקר אכן מוכיחים זאת. אולם, ממצאי המחקר מחזקים את האינטואיציות של החוקרים שחשוד שאינו משתף פעולה, שלא עונה ישירות לשאלות החוקר, אלא מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אינו דובר אמת.

ממצאים אלו מחזקים את הגישה, לפיה אין להפסיק חקירה או תשאול של חשוד כאשר הוא שותק. כמובן, שהמשך החקירה צריך להיות במגבלות החוק והפסיקה, אך כל עוד אין סוטים מהמותר, לא רק שרשאי החוקר להמשיך בתשאול החשוד, הוא גם חייב לעשות זאת, אם הוא רוצה להגיע לעובדות האמיתיות של העבירה הנחקרת. מכאן, גם הגישה, המקובלת בישראל וגם במדינות נוספות, כמו אנגליה, לפיה שתיקת חשוד או נאשם עשויה לחזק את הראיות נגדו, מעוגנת לא רק בתחושת הבטן של החוקרים, אלא מבוססת גם על ממצאים מדעיים.

כפי שכבר נקבע בפסקי דין רבים ביותר, המסקנה מהשתיקה לחובת נאשם באה להוסיף על הראיות הקיימות, ואינה באה במקומן, אך אין להתעלם ממנה. החיזוק לראיות הקיימות כתוצאה משתיקה עשוי להיות גורם מכריע, במקרים בהם הצטברו ראיות רבות לחובתו של נאשם, אך נשאר ספק סביר אך קל באשמתו. בכך, תורם המחקר המדעי תרומה נוספת להבחנה בין העבריין האמיתי, ומסייע להרשיעו, ובין חף מפשע ודובר אמת. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, מגדיר בספרו החדש (Thinking fast and slow) אינטואיציה כך: המצב סיפק רמז, אשר יצר אצל המומחה קשר למידע האגור בזיכרונו, והמידע הזה סיפק לו את התשובה. האינטואיציות של מומחים בחקירות בעניין שתיקתם של חשודים - אינן מוטעות.