אני שייכת למגזר האורתודוקסי, והשקפתי מעוצבת גם בזיקה לערכי מוסר ושוויון ערך האדם המקובלים במדינה ובעולם המערבי. לתפישה זו שותפים רוב מכריע בקהילות הדתיות, ובדרך כלל השילוב בין שני העולמות הוא אפשרי. אך בנושא מעמד האישה בדת קיימת בי תחושה של חוסר פיתרון, עד כדי רצון לנתק את עצמי ממופעים מסוימים של חיי הדת.
מה הפך את תחום מעמד האישה לנושא כל כך בלתי פתיר בהלכה?
כל מערכת משפטית מבוססת על היררכיה וייצוג, אלא שבמערכת הדתית ההיררכיה היא בין גברים לנשים. ההיררכיה הזו קיימת בבית הכנסת, בהנהגה הדתית (מוסד הרבנות) על כל רמותיה, ברמת ההנהגה של בתי הדין הרבניים ובדיינות, בניהול חיי בית הכנסת, ואף בחיי היומיום, כגון מנהגי השולחן של המשפחה הדתית.
היררכיה זו יצרה קשר גורדי בין עמדות הנהגה גבריות לבין ערכי הדת. ניהול הערכים הקריטיים לדת - ההלכה, המשפט והטקס - שמור לגברים, וכך הדת שומרת על העילית החברתית (הגברים), לא פחות מאשר שומרת העילית על הדת. התוצאה היא שמי שמנסה למחות על הבלעדיות הגברית - נתפס כמקעקע את הדת, או לחילופין כמי שפוגם בצניעות.
בדרך כלל, כאשר מתחולל שינוי בתפיסות חברתיות או ערכיות, דפוסי החברה והחוק מתאימים את עצמם לתפיסות. התהליך הזה מתקיים גם בדת, למשל כאשר חדרה המודעות לעוול שביחס לעיוור, שונתה ההלכה הממשית ביחס אליו. וכאשר הכלכלה שונתה - שונו דיני ריבית. בתחום מעמד האישה נראה שיש איזה "באג" במערכת הדתית, שלא מאפשר לה שום תיקון. אפשר לערוך פה ושם מקצה שיפורים, אבל את המהות קשה לשנות.
התנהלות בתי הדין מלמדת עד כמה ה"באג" הזה הרסני. דעתן של נשים וקולן אינם נשמעים כלל במסדרונות הישיבות המכינות דיינים, לא בישיבות בהן נלמדות הפסיקות, ולא כל שכן - בגוף המכריע. כאשר הן נעדרות מהמוסדות המעצבים והמכריעים בתוך ההלכה, וכאשר מעמדן נגזר מתובנות של התקופה הרומית - העוול, על-פי מושגים שבהם נתפסת האישה היום, הוא בלתי נמנע.
נשים דתיות מאחרות להגיב, הן בגלל הרגל מושרש, והן משום שהמחאה שלהן מתפרשת כאיום לא רק על ההנהגה הדתית אלא על הדת כולה. נושא העגינות למסורבות גט הוביל למצב שבו אי אפשר לשתוק יותר. תחושת הכוח של הרבנים הנובעת ממעמדם הבלתי מעורער בחיי הדת אטמה אותם (הלוואי והייתי בטוחה שזו תופעה זמנית). הצדק נפגע, הדת ניזוקה, ואוהביה - כואבים.
