אני מקדיש את השוטטות שלי בארון הספרים היהודי ל
כבוד יום האישה הבינלאומי. כשפותחים את ארון הספרים ומעיינים בספרות המקראית, בספרות מעידן נביטת שורשיו של העם היהודי, עולות לא מעט נשים עם עולם רוחני עשיר, חלקן רבות מעש ואפילו מגיעות לעמדות הנהגה.
כאשר השוטטות הזו קורמת עור וגידים השוואתיים למעמד של האישה במזרח העתיק, הרי מעמדן הנורמטיבי ובוודאי החוקי של נשות ישראל הוא טוב יותר.
לא ניתן להסתפק בזרי דפנה של גילויי נשים, במיוחד בתקופת המקרא, שמילאו שורה של תפקידים חברתיים וציבוריים לא מבוטלים. יהיה זה נכון לציין, שעל המצע הסיפורי המקראי נבטו מספר לא מבוטל של נשים עבריות גיבורות, אמיצות וחכמות. נמצא גם נשים, שחרפו נפשן והשפיעו על רוחה של החברה ועל מהלכיה בתקופות מכריעות.
גם אם הספרות המקראית הסתפקה רק ב-86 דמויות נשיות מול למעלה מ-1200 דמויות גבריות, הרי בתוך המעט נמצא גם דמויות המהוות מופת וסמל. אסתפק ברשימה קצרה מאוד: דבורה הנביאה והשופטת, מרים הנביאה, חולדה הנביאה, בת יפתח, בנות צלופחד, תמר אשת ער, עכסה בת כלב, חנה, תמר בת דוד, השולמית לשלמה, ואקנח את הרשימה החלקית והצנועה בשלוש האימהות: שרה, רבקה ורחל.
אמירות פוגעניות כלפי הנשים
במידה רבה של צער, אני מתייחס לנבטים ההלכתיים, שהלכו וצמחו בספרות לאחר חתימת המקרא. אני מתייחס בצער רב ובכאב לעובדה, שדווקא בארון ספרים כה עשיר, הרואה בלימוד ערך עליון, נמצא את דברי ר' אליעזר בסוטה כ' - "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות".
קשה כשאול הנימה הפוגענית של ר' יהושע בבראשית רבא י' לפיה נמנע מאיתנו האפשרות לחיי נצח רק בגלל האישה. רק בגלל האישה המפתה, אותה חווה שפותתה על-ידי נחש ופיתתה את האדם. כואבת הנימה המשחררת את הגבר מאחריות לעליה על שרטון ההתפתות. כל האשמה טמונה רק באישה, המוצגת כמי ש"גרמה מיתה לעולם".
מצער, שבארון ספרים כה עשיר נמצא, שאישה היא פסולה לעדות, ומכאן עולה הקביעה שאישה אסורה לשמש דיינית בבית משפט.
קשה לקבל שנשר כמו רמב"ם פסק הלכה, המורין על פיה גם היום בבתי דין הנוהגים על-פי הלכה - "...אין ממנים אלא איש". והוסיפו על כך בשולחן ערוך (חו"מ דיינים ז' ד') ש"אישה פסולה לדון".
מול הפסיקה הפוגענית בספרות ההלכה אנחנו מתבשמים מנבטי הערוגה בספרות המקראית בספר "שופטים" פרק ה'. אנחנו מתבשמים מעוצמת השירה של המשוררת דבורה אשת לפידות, שיחד עם ברק בן אבינועם הותירו לנו שירה נפלאה בעקבות מעשה מנהיגותי מרשים של דבורה השופטת והנביאה יחד עם ברק בן אבינועם.
קשה לקרוא נימה פוגענית של ר' שמואל בר אוניא הרואה באישה גולם בסנהדרין כ"ב. וביטויי הגולם נפרסים גם בנדרים כ', בהם מוצגת האישה חסרת אופי חסרת רצון ועליה לסור למרותו של הגבר.
היחס אל האישה - כאל הקניין של הגבר
למרבה הצער, נמצא בברכות נ"ז נימה הרואה את האישה כקניין כמו בית נאה וכלי בית נאים - "שלושה מרחיבין דעתו של אדם : דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים". וככל שיתברך הגבר באישה יפה הוא יזכה לאריכות ימים - "...אישה יפה - מספר ימיו כפולים..." (יבמות ס"ג) הקניין הנשי חובק בחובו גורמי הנאה לגבר כולל אריכות ימים.
במיוחד ביום האישה, מן הראוי לקיים שיח פתוח עם ארון ספרים כה עשיר וכה תורם, שיח של אוהבי הארון על שלל תכניו הערכיים, אך גם כואבים ביטויים - "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים וחזיר".
במיוחד ביום האישה, מתוך כבוד לאישה ומתוך הערכה לארון הספרים היהודי יש מקום לבטא את ההסתייגות מהאכסניה, שניתנה לאמירה - "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". האכסניה בירושלמי סוטה ג' ד' מעדיפה להבעיר דברי תורה על פני הוראתם לנשים.
האותיות העבריות - שהתחברו למלים, וממילים למשפט כה מבזה - הן מצמררות. הן מחייבות שתהיה כלפיהן התייחסות ביקורתית . מדובר בשריפה של נכס רוחני רק שלא יהיה מנת חלקן של נשים.
במיוחד ביום האישה חובה עלינו לדרוש מתן גט כריתות לאותן פסיקות וחוות דעת של גדולי ההלכה, המציגות את האישה באופן לא מכובד ומעליב - 'עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים", בקידושין מ"ט, כי הרי "נשים דעתן קלה" בשבת ל"ג, "ואין לסמוך על דבריהן" במדבר רבא י"ז.
