הזהב דיבר; העגל מלך; הלוחות נשברו

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב ... וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ ... סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה... (שמות ל"ב, כ'-ח').

המסע הגורלי של עם העבדים היהודי ממצרים, דרך הים שהיה לחרבה, המדבר הלוהט בחמה חסרת רחמים, אל ההר בו ניתנו לו הלוחות עליהן הייתה חרותה חירותו, מתחיל באורח פלאי במקום מסתורי, אחר המדבר, לרגלי ההר אליו הגיע. "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות פרק ג', פסוק א'). שם, במקום שהיינו מכנים אותו אולי כמקום שכוח אל, נתגלה לו למשה הרועה האל.

על צלעו של הר הנקרא בסיפור ראשית המסע על שם העתיד לבוא בסוף המסע, 'חורב', שמו השני של סיני, בער ולא בער סנה, נשרף ולא נשרף, עלה בלהבות ולא אוכל. כזאת לא הייתה מעולם. הסוד לכד את הרועה הבודד. "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם, פסוק ג') אמר האיש המשתאה בליבו. "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שם,פסוק ד') ואז ושם שמע ראשונה, כהד שגיא הוד לתיבת "הִנֵּנִי", את התיבה "אָנֹכִי", ששמעו לימים, באותו מקום, מתוך אותה אש באותו ההר, הוא ובני ישראל כולם בקולות ובברקים שפתחו את עשרת הדברים.

דיאלוג האמונה האלמוותי בין האדם האברהמי - "הִנֵּנִי", לבין האלוהים - "אָנֹכִי",נולד בהר המוריה אך יצא לדרך 'אחר המדבר'. שם מושח האלוהים את רועה צאן יתרו לרועה עם צאנו ישראל, "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" ( שם,פסוק י') ומטיל עליו את העול הכבד מנשוא של חילוץ המון צאצאי אבותיו השבויים משעבוד מדכא גוף ונפש לגדולה במעצמות תבל של אותם ימים. השליחות לסיני מתחילה בסיני. הגאולה הולכת לעולם אל המקום בו נצתה כבשורה. אין דרמטי יותר ממסלול המסע בין הגרעין לאילן, בין חורב שיהיה סיני לבין סיני שהיה חורב. אבל גדולה אפילו ממנו היא הדרמה המתרחשת תמיד בסוף המסע.

הפועל "סור" סופג את עוצמת הדראמה. הוא" "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל" בפי משה, הוא "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת" בזוית ראיית האלוהים, אולם הוא מתהפך ונהיה "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה", משמעו 'להתקרב' בראשית הדרך, הוא 'לסטות ולהתרחק' בסופה. אותו "סור", אבל כדרכו של הפועל הסורר הזה, פעמים הוא "...הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם..."(בראשית י"ט,ב') של אברהם המזמין את המלאכים לבא אליו, ו "סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא" (שופטים פרק ד פסוק יח) בפי יעל המפתה את סיסרא לבוא באוהלה, ופעמים הוא "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן"( תהלים ו',ט'), כלומר התרחקו מעלי רשעים, או "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב... "(תהלים ל"ז, כ"ז).

בין "סָר לִרְאוֹת" לבין "סָרוּ מַהֵר" לן המרחק הנורא בין "... תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"( שמות ג',י"ב) לבין "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל...". אכן, סָרוּ מַהֵר! "אמר הקדוש ברוך: אתמול אמרתם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", והיום "אלה אלהיך ישראל"?!.( שמות רבה פרשה מ"ב). באותו מדרש אומר רבי מאיר כי סרו מהר יותר, בו ביום סרו, אפילו לפני בו ביום, "אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם 'נעשה ונשמע' ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים"!

העם התפרק והיה להמון פרוע

לא ייאמן. מה היה טיבו של העם הזה שראה בעיניו איך מביסות עשר מכות משמים את "חיל פרעה וכל זרעו" איך "ירדו כאבן במצולה", איך ניתבו לו ניסים דרכו במדבר, ואיך כרע נפל באחת כשמשה האיש בושש לרדת מהר סיני ואיך התפרק והיה להמון פרוע ששתה לשוכרה, וזלל לשובע, וקם לצחק, ויצא לרקד בטירוף את המחול משולח הרסן של "אלה אלוהיך ישראל"?

העליצות הריקנית סחפה את כל העם כולו. לא קמו מתוך ההמון מתנגדים נחושים לעובדי העגל שיצא כמו באקראי מן האש הזרה "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה"(שמות ל"ב,י"ז). התרועה הייתה רעה, אך יהושוע בתמימותו חשב כי הקולות הם קול המלחמה בין פלגי העם שסר מהר מדרך ה' לבין הנאמנים לאלוהים שהוציאם ממצרים. אבל לא. משה אומר לו כי הוא טועה ומהרהורי ליבו הוא שומע, כי האמת קשה יותר. "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ"(שם,י"ח). אין מאבקים. אין תרועות מנצחים. אין אנחת עינויי המובסים. יש סתם "קוֹל עַנּוֹת". אונקלוס מפרש קול צחוק. חולין המתגלגל בהדים מתפוצצים של חושניות חלולה בתוך חלל סתמי שאין בו לא טוב ולא רע ולא כלום.

איך זה קרה?

הפתרון מונח בדברים שנאמרו 'אחר המדבר', בשולי בשורת הסנה הבוער. האלוהים מבטיח שם למשה "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם....וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת ... וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" ( שמות ג',כ"א-כ"ב). היו עבדים בשכונות הדיכוי והעינוי. אבל היו כבר עבדים זריזי יוזמה שנעו מעלה, תחילה לשכונות העוני של עשירונים מצרים נמוכים אבל מעט מעט גם לשכונות יוקרה של עשירונים רמים. אמה מעבריה הייתה שכנתה של מצרית אמידה. הן גרו בסמיכות. תהליך ההתערות בשל והלך. אין אישה בעולם שהייתה משאילה זהב וכסף ובגדי חמודות לשפחה עלובה ובלתי מוכרת.

על נטמעי הערב רב הזה כפה משה את הגאולה. מן הזהב שהביאו עימהם הם נתבעו לתרום למשכן ומאותו זהב הם נתבעו לעגל. היו לבטח מתנגדים. בפריפריה הכלכלית. כנועים. הם שיתפו פעולה. הזהב דיבר. הזהב מלך. העגל משל. הלוחות נשברו.

השמים זעמו. משה, שנפגע אפילו יותר מן האלוהים עצמו, אחז בו כביכול כאיש האוחז במעיל אדונו ולא הניח לו להשמיד את העם. הוא גבר על אדונו. הגדול בחטאים נמחל. האלוהים לא יכול היה שלא לסלוח. הוא עצמו בחר לגאול עם שלא רצה להיגאל, ולא היה בשל להיגאל, ולא היה עמיד בפני הבל עגלים ושאר מיני מסכה. הוא נתן ביד עמו את הזהב ממנו עשו את "הכאילו" הלא ייאמן. החטא היה כבד. המחילה הייתה כבדה אפילו ממנו. הלוחות השניים, היא מעתה עול שאי-אפשר להסירו עוד. אילולי נשברו הלוחות הראשונים, לא נותר בעולם מי ששומר בגבורה, דרך אלפי שנות ניסיון קשה משאול, על הלוחות השניים.