נפש ערבי הומייה

החוזה הבלתי כתוב שבין מדינת העם היהודי ובין אזרחיה הערבים נחתם רק במישור השני, והוא אומר בערך כך: למרות שלא הסכמתם ואינכם מסכימים לנקודת המבט שלנו במישור ההיסטורי של עם ואדמה, ולמרות שאנחנו לעולם לא נסכים לנקודת המבט שלכם, במישור העכשווי של מדינה ואזרחים נחיה יחד בכבוד מתוך שאיפה לשוויון וצדק ונאמנות הדדית.

זו איננה פשרה שהתפתחה בדיעבד. מי שקורא ביושר את מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מייסדי המדינה, מוצא שזה בדיוק מה שכתוב שם: ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ולכן אנחנו מקימים בה את מדינת העם היהודי, שתעניק שוויון זכויות מלא לכל אזרח יהודי או לא-יהודי בלי הבדל דת גזע או מין (אז עוד לא המציאו את המילה 'מגדר'). שני הפנים האלה יחד מגדירים את זהותה של המדינה, וכל הטהרנים משני הצדדים, שבאים לרמוס אחד משניהם, פוגעים בזהותה ומפֵרים בכך לא רק את החוזה הבלתי כתוב שבין אזרחיה היהודים והערבים, אלא גם את החוזה שבין אזרחיה היהודים לבין עצמם.

ונחזור בסוף אל ההמנון. ההמנון הוא סמל, שמקומו במישור ההיסטורי והאידיאי של מדינת העם היהודי, ולכן לא צודק מי שמערער על כך שבחרנו למדינה שיר יהודי מובהק. השאלה אם אדם פרטי שר אותו ומכבד אותו נמצאת במישור השני, האזרחי. ולכן לא צודק מי שמערער על זכותו של אזרח להימנע מלשיר. ומה אם מדובר באדם שאינו פרטי אלא נושא משרה רשמית בעת אירוע רשמי? אכן כאן יש מקום לוויכוח ופלפולי הלכה, אבל לא מוכרחים לגרד בכל מקום שיש בו קצת פצעי בגרות. אם מלבד כושר פלפולי וכישרון פולמוסי יש לנו גם שכל וחוש מידה, אפשר לוותר על ויכוחים קטנוניים ונודניקיים שמגרדים במקומות הכי רגישים של זהותנו.

אפשר להניח שחילופי המשמרות בראשות בית המשפט העליון יהיו תחילתו של עידן רגוע יותר בין הרשות השופטת ובין שתי הרשויות האחרות. הנשיאה הפורשת ביניש ייצגה את רוח האקטיביזם מבית מדרשו של אהרן ברק, שגרס "מלוא כל הארץ משפט", ושהפך את מדינת ישראל למשפטוקרטיה, סוג חדש של שיטת ממשל ושל תרבות חיים ציבורית, שממוקמת אי שם על הציר שבין דמוקרטיה לאריסטוקרטיה, וקרוב יותר לקוטב השני.

הנשיא הנכנס גרוניס ידוע בגישתו המרסנת והגורסת יתר שוויון ויתר אמון בין שלוש הרשויות, ומכיוון שעל-פי המסורת בישראל לנשיא בית המשפט יש השפעה גדולה מאוד על רוחו ועל פסיקותיו, לכן יש בהחלט מקום לצפות לשינוי של ממש בעידן גרוניס: להקטנת החיכוך בין הרשויות, ליתר ענווה ושוויון מצד בית המשפט, ולפחות מוכנות של שופטיו להתמסר לידיהן של עמותות ומפלגות שהתרגלו להשתמש בבג"ץ כבמה לצורכיהן הפוליטיים והתקשורתיים.

אלה הן החדשות הטובות, ועם זאת עדיין יש מקום וצורך לבדוק מחדש עקרונית את דרכי בחירת השופטים, את שיטת הסניוריטי שבה מתמנה נשיא בית המשפט העליון, וגם את שאלת עוצמתו והשפעתו המופרזות של הנשיא. נדמה שאין עוד דוגמה במדינת ישראל לריכוז של כל כך הרבה עוצמה והשפעה בידיו של אדם אחד שאינו כפוף לאיש, שאין מעליו שום מבקר, שמעשיו אינם עומדים למבחן בגוף ביקורת כלשהו, ושהחלטותיו אינן תלויות בהסכמתם של שותפים קואליציוניים, או של איזשהו פורום דוגמת ממשלה או קבינט או מטכ"ל. מבחינה זו נשיא בית המשפט העליון חזק ומשפיע על המדינה יותר מראש הממשלה, יותר מיו"ר הכנסת ויותר מהרמטכ"ל. כוח רב כל כך בידיו של אדם אחד הוא דבר לא בריא ולא דמוקרטי.

העובדה שנשיא בית המשפט העליון קובע לבדו את הרכב השופטים בכל דיון, מאפשרת לו באמצעות מניפולציה פשוטה למדי, להכתיב למעשה מראש את פסק הדין. פירוש הדבר שגם אם יחולו שינויים וגיוונים בהרכבו האנושי של בית המשפט העליון, גם אם יכהנו בו שלושה סולברגים או שתי רות גביזון, לא שינינו הרבה. במקרים הרגישים ביותר או התקדימיים ביותר, הנשיא לבדו ישבץ את השופטים כך שפסק הדין יתאם להשקפתו. בינתיים זו השקפתו של גרוניס, אבל רק בינתיים.

תקופת הרגיעה ביחסי המשפט והפוליטיקה, ומזגו המתון של הנשיא החדש, פותחים פתח לעשות שינויים לטווח ארוך בלי להיקלע שוב להתכתשות נוטפת דם של הכנסת והממשלה מול בית משפט זועם וזועק הרואה בכל שינוי מעשה שטן של בני חושך. התחלפות האישים היא שינוי שטחי וזמני. אסור להסתפק בו.