שירת הברבור של הפרוטקציונרים

מזה כמה חודשים מתקיימים בכנסת מפגשים שבועיים, שמטרתם לגבש את הצעת חוק השירה העברית. במפגשים משתתפים אנשי תרבות - ובהם יו"ר אגודת הסופרים הרצל חקק ובכירים נוספים באגודה, כמו גם עשרות מומחים מתחומים רלוונטיים אחרים. הצעת החוק באה לשפר את מצב המשוררים בישראל ואת מצב השירה העברית כאחד. בין היתר, מוצע להקים מועצה לאומית לשירה עברית, בדומה למועצה הלאומית לספורט ולמועצה הישראלית לקולנוע. המועצה לשירה עברית מתוכננת לקבל תקציבים, ולחלקם לפי שיקוליה המקצועיים למשוררים מצטיינים, לאירועי שירה עברית, לכתבי עת ספרותיים, למחקר אקדמי של שירה עברית ועוד. ח"כ אריה ביבי הסכים להתגייס לעניין, ולהעמיד לרשות צוות ההיגוי להצעת חוק השירה את לשכתו, ואת מיטב זמנם של אנשיה. זאת, מתוך תקווה אמיתית כי הצעת החוק תתקבל עוד בכנסת הנוכחית.

אנו נאלצים להכריע בסוגיות לא פשוטות. החלטנו, למשל, שהחוק ייטיב עם כותבי שירה עברית, קרי: שירה הנכתבת במקורה בשפה העברית, בלבד. ההחלטה העלתה התנגדויות עזות, ואף נטען כי מדובר בגזענות. דעתנו אחרת: כל מדינה דואגת לטפח את שפתה שלה, ואין בכך פסול. אמת נכון הדבר, שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, ונכון גם שאנו מדינת מהגרים ויש להתחשב בעולים החדשים. אך בסופו של דבר - מלבד ישראל אין מי שידאג לשימור השפה העברית ולטיפוחה. ובאשר לדוברי הערבית ולעולים: ניתן לחשוב על מענקים מיוחדים, אשר יינתנו למצטייני הכותבים שלא בשפת אמם.

מטרתו הכלכלית של חוק השירה כפולה: ראשית, הגדלת התקציבים המוקצים לשירה עברית; שנית, חשוב לא פחות - הקצאה נכונה והוגנת יותר של המשאבים הקיימים. כיום קיימת ריכוזיות בעולם השירה הישראלי, בדמות קבוצות משוררים פרטיות, המקבלות תקציבים על-חשבון כלל הציבור המשוררי. בשפה פשוטה: בעלי הקשרים במתנ"סים, בעיריות ובקרנות, מקבלים על-חשבון האחרים. במהלך המחקר לקראת גיבוש הצעת החוק נחשפנו לתופעה שערורייתית: קבוצות אשר לעיתים גודלן אינו עולה על חמישה(!) אנשים, מקבלות תקציבים שיכלו להספיק למאות משוררים. ויובהר: ישנם משוררים רעבים בישראל. עוד חשוב להבהיר, כי מדובר בקבוצות פרטיות, קטנות וסגורות, ולא בקבוצות ציבוריות, פתוחות ושקופות - שפעילותן מבורכת והן מכילות עשרות ואף מאות חברים.

אחד הפתרונות המוצעים הוא התאמת התקציב שיינתן לקבוצת משוררים, לגודלה של הקבוצה - קרי, למספר חבריה. נוסף על כך, מועצה אובייקטיבית ומקצועית, תדע לחלק את הכספים בצורה הוגנת. מיותר לציין כי עולה חשש, מהשתלטות גורמים אינטרסנטיים על המועצה עצמה - כך שבמקום לפתור את הבעיה רק נגדיל אותה. נראה כי הפתרון לחשש, טמון באמות-המידה לחברות במועצה ובסעיף שימנע ניגוד עניינים. ימים יגידו, האם תתממש תקוותנו לפתרון הבעיה האקוטית והמקוממת, של חלוקת כספים על בסיס פרוטקציות ומרפקנות. השירה העברית הובילה בעבר את תרבותנו. כך היה בימי היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה. עם הזמן, הידרדר מעמדה והידרדר מעמד המשוררים. עלינו לעשות כל שיש לאל ידינו, כדי לתקן את המצב. הדורות הבאים לא יסלחו לנו על המשך המחדל.