שמונה שנים למותו של משורר

בפברואר 1984 ישבתי בחדר המבצעים המוסק, במפקדת צד"ל שבעיירה ההררית מרג' עיון, שבדרום לבנון. בשבת הארוכה של התורנות המייאשת האזנתי לתוכניות מישראל, המדינה השכנה הקרובה מדרום. געגועים נוראים השתלטו עלי: הבסיס שהתרוקן; השלווה השבתית המדומה שירדה על ההרים המושלגים מסביב; והריחוק העצום מביתי שבשפלת החוף. הייתי איש מילואים מזדקן, בן ארבעים ושש! ממש כמו החייל ההוא משירו של נתן אלתרמן, "אל תתנו להם רובים". והמלים הרי מתנגנות בי, בנו, בכל הדור שזוכר את אלתרמן ואוהב את שיריו הנשכחים מימי הנעורים.

"...יַלדךָ יתוֹם/ ואשתך אַלמֶנֶת/ ואתה תינוק/ בן ארבעים ושש/..."

ולפתע שמעתי את קולו הנוגה של המשורר נתן יונתן בוקע מתוך הרדיו, קורא את שירו "והרותם היה מלבין". ליבי יצא אל המילים, אל קולו הקורא, אל המנגינה הקסומה של שירו:

"אתמול נורתה בליבה צלמת אחת יפת-תואר / שֶׁחַמְדָה זְהָב-דיוּנוֹת ופריחה אצילה של / שקנאים משמוּרת הטבע של מעגן מיכאל..."

פתאום, בקסם השיר הכול נשכח ממני: חדר המבצעים המצחין, השקט המשלֶה שבחוץ, המלחמה האכזרית, מלחמת לבנון הראשונה, שנרדמה כאילו למשך השבת. רק צליל קולו הרך של המשורר הקורא מילא את החלל. והקסם הנוגה של שירתו הרחיק אותי לגמרי, ואפילו לשעה קצרה, ממפקדת צד"ל, מהמבצר הצרפתי הנושן, מהחיילים השיעים, המרונים, הדרוזים, הבדואים והיהודים, הצבא הבינלאומי שקוּבץ שם לשעה, ומהעיירה הנוצרית מרג' עיון המנמנמת, ומהדי נפץ אקראיים שהיו באים מתגלגלים והולכים בגאיות.

לימים, כשנזכרתי ברגעי החסד המופלאים הללו באמצע המלחמה, שבאו אליי כל כך בהפתעה וכל כך בחסד, שאלתי את עצמי לא פעם, מהו באמת סוד קסמם של שירי נתן יונתן? מהו קסמו של שיר פשוט-כביכול כמו "והרותֶם היה מלבין"? זה שהמשורר היה עד בעל כורחו לשבת הנוראה ההיא, של אוטובוס הדמים, מרס 1978? מבעד למרחקים של הזמן והמקום, נזכרתי באוטובוס-הדמים ובמאורעות כביש-החוף, באביב הרחוק ההוא, בשבת הנוראה ההיא, בשנת שבעים-ושמונה. בין הדיונות החמימות, בלב פריחת הרֹתֶם המלבינה. אביב מטורף היה אז בארץ. מלוא כל הארץ פרחים מופלאים בעצם פריחתם, וזמרתן הנפלאה של ציפורי-השיר.

נזכרתי בצלמת הצעירה, גֵייל רוּבִּין הי"ד, נערה יפה, יהודיה, ניו-יורקית, ברוקלינאית, שהתאהבה עד כלות בציפורי ארץ ישראל וגם בבחור או שניים, פורחים כפרחים, מהקיבוצים הסמוכים. איך המר לה הגורל היהודי האכזר שרדף אחריה עד לחוף האביבי של מעגן מיכאל. כמה דייק המשורר: בעונה ניחוחית זו של השנה, בכביש החוף, בדיונות של חפציבה וחדרה ומכמורת, פורחים אלפים אלפים של שיחי רותם, מלבינים ומוורידים. ומי שעיניו פקוחות גם פנימה, כדרך משוררים, כדרכו של נתן יונתן בשיריו, לא יכול שלא לצרוף את הזיכרון עם המראות, ולהפיק מהם שיר גבישי.

כמה שנים לאחר מכן ביקרתי במעגן מיכאל, בבית הספר שדה שליד הקיבוץ, ראיתי שהוקם אולם הרצאות, ובמבואו שלט זיכרון, לזכרה של הצלמת היפהפייה ההיא, שנהרגה ליד החוף. גם אני עמדתי שם דוּמם, בין המבקרים שנתנו כבוד לזכרה. ניצבתי מתחת לשלט הקטן וניסיתי לנחש מה עוד נועד לה בחייה הקצרים? מתחת לאותיות שמה, בעברית ובאנגלית, נחרתו גם יום מותה ותאריך לידתה. נאלמתי דוֹם למקרא השורות הספורות. היא נולדה באותו החודש ובאותה השנה שאני נולדתי בהם.

בשקט בשקט, הרחק מעיניהם של מבקרים וחוקרי ספרות, בנה נתן יונתן בשירתו היכל מפואר של מה שאני מכנה "הים התיכון שלנו", 'מָארֵה נוֹסְטרוּם' יהודי ארץ ישראלי. הוא בנה עולם עשיר ומורכב שעדיין מצפה לגילויו. הים התיכון אצלו הוא בבחינת התגלות של ממש, גם ברובד הפשוט, הגשמי, גם ברובד התרבותי וגם ברובד הסמלי. זהו אותו הים שמחבר את התרבות הארצישראלית שנתן יונתן צמח מתוכה והצמיח אותה, עם תרבותם של העמים האחרים השוכנים לחופו: הספרדים, היוונים, אנשי האיים ומשוררים יוצאי אלכסנדריה, כמו קוואפיס ואחרים. האם ראה את עצמו כחלק מחבורה ים תיכונית מופלאה זו? האם משום כך כל כך בולטים בשירתו שני היסודות הללו, שירת התנ"ך שנוצרה בחופים שלנו, ושירת "תור הזהב" הספרדי, של משוררי ענק שגדלו אומנם 'בקצווי מערב', אך לחופו של אותו הים?

שנים קיוויתי לשווא ששירתו תופקע מידי עורכי תוכניות של זמר עברי, ומידיהם של מַנחֵי ערבים של 'שירת רבים', ותעבור לידיהם של חוקרי ספרות. שנים קיוויתי לשווא שיזכה בפרס ישראל, לא על פזמוניו כביכול, אלא על עולם שירי ורווּי שהעמיד. אך זה עדיין לא קרה. שמונה שנים חלפו מאז פטירתו, ועולם המחקר הספרותי עוד לא עמד על סגולותיו. אם יש בארץ כמה מניינים של אוהדיו, המצטערים על כך, אני נמנה ביניהם! ואין לי אלא לקרוא לקוראי שירה, למורי שירה, לאוהבי שירה: אנא העמיקו בקריאת שיריו. יש בהם הרבה יותר ממה שנראה לעין או נשמע לאוזן בקריאה ראשונה.

לפני שלוש שנים, במרס 2009, כתבתי שיר לזכרו. זהו שיר תשובה, המתכתב באופן הכי גלוי והכי ברור עם שירו מכמיר הלב "והרותם היה מלבין". קראתי לו והרותם שוב מלבין, ולא כתבתי והפרגים שוב מאדימים. כמוני כמוהו, אני נחרד מצירוף הצבעים המטורף האביבי הזה, וממה שעולה ממנו.

כמוני כמוהו, אני משתוקק לימים ששיחי רותם ילבינו בכביש החוף ופרגים יאדימו בו, מבלי שום חשש של מחבלים מסתתרים או של נחיתת טילים לא צפויה. טרחתי ונסעתי גם לחפציבה, למרכז ההדרכה של חברת החשמל, והבאתי לידיעתם ששירו הנפלא של יונתן "חופים", מקור השראתו ולידתו, על-פי עדות עצמו, הוא נחל חֲדרה. אותו הנחל שהפך מאיתן לאכזב בהינף יובש של כמה שרבים אביביים, אבל שימר בתוך מראהו, בשביל המשורר, את הגעגועים הבלתי מתכלים. ולא תאמינו, בחולפי בקילומטרים הספורים שבין הכביש הראשי לחוות חפציבה המשוחזרת, נסעתי בתוך ים של פריחת שיחי הרותם, והם היו משובצים בריכוזי פרגים מאדימים כדם.

והרותם שוב מלבין

לזכר נתן יונתן

חוֹפִים הֵם לְתָמִיד נוֹפֵי-גַּעְגּוּעִים
לְנַחַל חֲדֵרָה אֲשֶׁר אִכְזֵב מֵאָז.
וּבְחֻרְשׁוֹת הָאֵקָלִיפְּטִים, עֲנָקֵי-הַצֵּל,
בֵּין דְּיוּנוֹת חֹרֶף חֲמִימוֹת, שׁוֹקְטִים
הַקּוֹרְמוֹרָנִים בִּשְׁמוּרַת-חַנְיוֹן לֵילִית.
פְּרִיחַת הָרֹתֶם מַלְבִּינָה וּמַדְבִּישָׁה
אֶת הָאֲוִיר בְּמֶתֶק מַר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת:
כְּמוֹ שׁוּב נוֹרָה שָׁם לֵב צָעִיר,
כְּמוֹ שׁוּב עוֹלִים הַמַּטָּחִים הָהֵם.
וּבְלֵב הַלֹּבֶן נִתָּזִים כִּתְמֵי פְּרָגִים
מַאֲדִימִים: בִּכְבִישׁ הַחוֹף, שֶׁל צָהֳרֵי
שַׁבָּת הַהִיא הָרְחוֹקָה. אֲבָל עֵינֵי
הַמְּשׁוֹרֵר רָאוּ הַכֹּל, וְגַם כָּתְבוּ.
כְּמוֹ זִכָּרוֹן מֻדְפָּס, כְּמוֹ צִלּוּמִים
שֶׁהָעֳלוּ עַל נְיָר, וְנֶחֶרְתוּ בַּלֵּב.