"מה" סולל את הדרך ל"אני יודע"

השאלה היא אם-החוכמה. יכול אדם לחצות כל נהרות ימיו ונחלי חייו אל אשר שם יטה אותו ליבו ללכת, בלי לראות יותר מפיסת הקרקע עליו יניח את צעדו הבא. דבר לא יפתה אותו להביט מעלה, מזרחה, מערבה. הוא רואה ומסתכל, כי בלי זה אי-אפשר, אולם דבר לא דוחק בו להתבונן, כי מה מעלה ומה מורידה ומה מועילה התבוננות. כפי שבא לו אל מה שיש, כך הוא חוצה אותו. הוא אינו יודע חידות של מה שהיה ולא בשורות של מה שיהיה. טווח הזמן היחיד המוכר לו הוא משך השנים החולפות בין יום הגיעו לעולם ליום בו יצא הימנו. מה שמקיף אותו אינו מטריד אותו יותר ממטר המרטיב את מלבושיו או משקה את גינותיו או בושש לבוא בעיתו, או יותר מן השמש שאין לה תכלית אלא לזרוח עם שחר ולשקוע עם לילה. התהייה מאין באה הרוח מעסיקה עלה הנושר מעצו בין הסתיו לבין החורף יותר משהיא מעסיקה אותו.

אין "מָה" בעולמו, לא "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'..." ובלי ה "מָה" הזה, אין דבר ואין מניע שיעורר אותו להתפעל "...כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" [תהלים ק"ד, כ"ד]. כיוצא בזה, בלי "מָה" אין הוא יכול להשתאות "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ...", כי "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת" [תהלים צ"ב, ו'-ז'].

"שְׁאַל אָבִיךָ"

ייתכן על כן, כי "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ..." [דברים ל"ב, ז'], הוא המרשם החינוכי היותר חשוב בכתובים. "שְׁאַל", מאיץ הכתוב, "שְׁאַל" וחכם! יש מן החכמים שראו בפסוק ניסוח הקרוב למצוות עשה לאלה מן המצוות שלא פורשו בתורה, כגון הדלקת נר חנוכה. הנה כי כן שואל התלמוד "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה, היכן ציוונו? רב נחמיה אמר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" [שבת דף כ"ג עמוד א']. אילולא לימדונו אבותינו לשאול ולא שאלנו, לא היינו מדליקים נרות על אדני חלונותינו אפילו הייתה תורת משה בידינו.

"שְׁאַל אָבִיךָ" מכניס לתוך התורה גם מה שאירע אחרי שנחתמה. בלי "שְׁאַל אָבִיךָ" היה ההווה בודד בזמנים. העבר היה אובד. העתיד היה מסתכם ב"לא איכפת" ואם הייתה תקווה היא לא הייתה מאריכה ימים יותר מהרף עין.

"מה נשתנה" חובה

הפסח כפי שאנו חוגגים אותו לדורות, הוא חג של "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר..." [שמות י"ג, י"ד]. אילולי היה הבן שואל כתקוות הכתוב, לא היה חג. הוא היה תם בחצות ליל מצרים האחרון, טובע בים סוף בין חומות הגלים שהתנפצו לסגור את המים אחרי שבני ישראל עברו בחרבה. לא היה "אָז" ולא היה "יָשִׁיר". מרים הנביאה לא הייתה עונה שירתה לשירה ולא הייתה לוקחת את התוף בידה וכל הנשים לא היו יוצאות אחריה בתופים ובמחולות [על-פי שמות פרק ט"ו].

החג חוגג את השאלה, אבל לא פחות מזה הוא מקדש את החינוך לשאול. אחרי שמזגו כוס ראשון של קידוש, "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל" אומרת המשנה בפסחים פרק י', וה"מה נשתנה" הופך למרכז המרכזים החווייתי של ליל הסדר. רבי צדקיה בן הרב אברהם הרופא, מגדולי רבני רומא במאה השלוש-עשרה, כותב בספרו "שבולי הלקט", כי תפקידו היותר חשוב של עורך הסדר הוא לעורר את סקרנותם של הילדים, לעודד אותם בכל דרך מאתגרת לשאול. "ומה שמגביהין הקערה כדי שיראו התינוקת את השינוי וישאלו לפי שמצוה לפתוח להם פתח לשאלה כדכתיב 'והגדת לבנך' וכו' ובכל לשון ובכל ענין ששואל ואומר מה זה, נפטרין מלומר מה נשתנה".

ה"מה נשתנה" המסורתי, איננו רשות. הוא חובה. הוא עיקר בעיקרי מהותו של החג. אולם אם ארכיטקטורת ה'סדר' הניעה את הילדים לשאול, "מצה על שום מה", "מרור על שום מה", "חרוסת על שום מה", וביצה וזרוע וכרפס "על שום מה", ו"בהילו" כמנהג הספרדים שהיו נותנים מצה עטופה במפה צבעונית על שכמם לשחזר את הנאמר בשמות י"ב, ל"ד, "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם", "על שום מה" - הושגה מטרת חג החינוך לשאלה, וכל שואלי ה מָה היו פטורים לומר "מה נשתנה" כלשונו.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"

ההגדה נקראת הגדה מפני שהיא כולה דו-שיח מופלא בין "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר..." לבין "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." [שמות י"ג, ח']. לא על חינם החליטה המסורת הוותיקה לסיים את סדר ליל הפסח בשיר העם הידוע "אחד מי יודע? אחד אני יודע!". זהו שיר סיכום בו כל שלשלת של שאלות 'מי' נענית בשלשלת של תשובות 'אני'. ה'מָה' שכיכב לכל אורכו של ליל השימורים סלל את הדרך ל'אני יודע'.

המשנה החינוכית המבוססת על עידוד הסקרנות, על טיפוח יצר השאלה, על הענקת חוכמה באמצעות וְהִגַּדְתָּ כמענה לכִּי יִשְׁאָלְךָ, איננה מכוונת רק להקניית דעת. היא מכוונת ליותר מזה. היא מטפחת אדם שאיננו מסתפק רק בחווית יום-יומו. היא מרחיבה את מקומו בעולמו. באמצעות המָה הוא יכול "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". וְהִגַּדְתָּ פותח לפניו פתח להכיר הכרה קרובה מה שאירע רחוק בזמן לפניו.

הוא מאריך גם את המחר. למי שאין מָה בעולמו יש "מחר של עכשיו", מחר שבא כסדר אחרי כל יום ויום. במכילתא דרבי ישמעאל בפרשה העוסקת בפסח, נאמר "יש מחר לאחר זמן", מחר אחרי מחר, עתיד רחוק. "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר..." אין משמעו יום אחר יציאת מצרים, אלא לעתיד לבוא, בכל מחר. מה שהיה איננו נעצר לא בהווה המיידי ולא במחר המיידי. הוא הולך אל המחר שלאחר מחר, אל אותו נצח שאדם יכול להגיע עדיו. כל עוד יהיה בעולם מחר בו ילמדו ילדינו לשאול "מה נשתנה", תישאר יציאה מעבדות לחירות בעולם. ביום בו חלילה לא ייוותר מי שישאל מָה, יגזור ההווה תוחלת של עבדות על כל באי-עולם.