"הא לחמא עניא"

הצהרת הפתיחה של סדר פסח היא הצהרה חברתית בדבר הצורך לקיים חברה כרויה למצוקת הזולת וחשה מחויבות כלפיו.

"הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" - זה לחם העוני והמצוקה, זה לחם הסבל והדמעות, שהיה טבול בתקווה לחרות, אותו אכלו אבותינו בהיותם עבדים מדוכאים בארץ מצרים.

מן הראוי לשים לב שהצהרת הפתיחה, ההצהרה המזמינה את כלל הציבור הנזקק, היא בשפת העם - בשפה הארמית המדוברת בחיי יום יום המובנת לכל אדם - "כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח".

הזמנת העני לסדר פסח היא אינה בבחינת מעשה צדקה חד פעמי, היא למעשה בבחינת קריאה למחויבות להשתית את קיומנו כחברה על בסיס תמידי, על בסיס נצחי של צדק חברתי. על כך אנחנו לומדים ב"בבא בתרא י' ע"א: "...עשו צדק, כי קרובה ישועתי".

זו הזמנה לבניית חברה, בה לא יהיו 13.000 עמותות לחלוקת מזון לנזקקים בפרהסיה לעיני מצלמות של תקשורת, המספסרות במצוקתו של בה לא תהיה תופעה מזוויעה של השפלת הנצרך והנזקק המשחר לפתחי העמותות.

הזמנת עניים לשולחן הסדר נובעת מתוקף התפקיד, שיש לאדם - תפקיד חברתי. יש לנו מחויבות נחרצת לדורות הבאים לבנות חברה שוויונית , חברה של צדק ולא של צדקה.

אנחנו קשורים לדורות שקדמו לנו בקשרים הדוקים של מסורת, שנמסרה בעל פה ובכתב מדור לדור. לכן אומרת לנו ההגדה של פסח - "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים", הווה אומר: אנחנו קשורים במחויבות זה לזה במישור המשפחתי, בקהילה ובחברה. המחויבות לכלל חייבת להיות ערך מנווט בחיינו.
לא רק בפסח, בכל שבת ושבת אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בעת הקידוש. האזכור החוזר והנשנה של שהותנו במצרים בא לחייב אותנו לזכור את ימי שהותנו בחיקה של מדינה שעשקה אותנו, מכאן כל מה ששנוא עלינו לא לעשות לאחר. אנחנו שהיינו גרים במצרים צריכים לדעת מה לא לעשות לאחרים. חובה עלינו לשנן יום יום את הלקח הזה.

כעם שרצינו בגלות מצרים, שלא ימנעו מאיתנו לשמור על זהותנו הלאומית, חובה עלינו להתייחס בכבוד לגר, למיעוט הלאומי החי בתוכנו, ולא למנוע ממנו את זכויותיו למימוש זהותו הלאומית.