עיקרון פומביות הדיון הוא מעקרונות היסוד של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית. ובהיפוך הדברים: הימנעות מפומביות הדיון היא מן המאפיינים של מדינה דיקטטורית. במדינה דמוקרטית, ברירת המחדל היא פומביות הדיון על כל חלקיו. במדינה דיקטטורית, ברירת המחדל היא ניהול הליכים משפטיים במחשכים. הבעיה היא, שיותר ויותר שופטים בישראל מתנהגים כמו במדינה דיקטטורית במקום כמו במדינה דמוקרטית, ובימים אלו מתרבות הדוגמאות לכך.
קחו שתי פרשיות עליהן דיווחנו כאן בשעות האחרונות: הסחיטה לכאורה באתר "בחדרי חרדים" והתרמית לכאורה בעמותת "חזון ישעיה". בפרשה הראשונה, התירה השופטת תמר בר-אשר צבן לפרסם שמדובר במנכ"ל האתר - אך לא התירה לפרסם את שמו. בבדיקה מהירה באתר, כל אחד יכול למצוא את השם ואפילו את כתובת הדוא"ל שלו. אבל לנו אסור לפרסם. בפרשה השנייה, הותר עד היום לפרסם שבכירים בעמותה עצורים, אבל לא את שמותיהם - למרות ששוב היה קל מאוד להגיע לשמותיהם ואפילו לתמונותיהם.
כבודה שכחה שהיא חיה במאה ה-21
מיד נחזור לפרשת "בחדרי חרדים", אבל נקפוץ לרגע לפרשת
הולילנד. הייתי השבוע אצל רופא והשיחה התגלגלה לפרשה זו. הרופא, שממש אינו מצוי בעולם המשפט או בעולם העסקים, אמר בנון-שלנטיות את שמו של עד המדינה; "הבת שלו למדה אתי רפואה", הסביר. אז אנחנו יודעים שראשי התיבות של שמו הם ש"ד ושהוא איש עסקים בכיר לשעבר. היו אפילו פרופילים על אדם שאלו הם ראשי התיבות שלו. אבל אסור לפרסם את שמו, שמא המון כתבים וצלמים יתנפלו עליו.
חזרה ל"בחדרי חרדים" ולבר-אשר צבן. כאשר קוראים את החלטתה, דומה שכבודה שכחה שהיא חיה במדינה דמוקרטית ומתקדמת של המאה ה-21. "כל אלו המצויים בענייני החקירה ובעניינו של האתר 'בחדרי חרדים', אף יודעים במי מדובר, משפורסם כי מנכ"ל האתר הוא שנעצר. אולם איני סבורה שיש הצדקה לפרסום שמו של המשיב או תמונתו באופן שיעצים את הנזק שנגרם לו ולמשפחתו כל עוד הוא מצוי בשלב חקירתו וטרם הוחלט על הגשת כתב אישום נגדו", היא כותבת.
מדהים לראות כמה שטויות אפשר לכתוב בפיסקה אחת. כבודה לא חשבה על כך ששמו של המנכ"ל מופיע באתר. כבודה לא חשבה על כך שחיפוש בגוגל יניב במהירות את השם וגם תמונות. כבודה סבורה שמותר לפרסם רק שמות של נאשמים, וכנראה אינה ערה לכך ששמות חשודים מתפרסמים מדי יום. כבודה כנראה לא קראה את החלטות בית המשפט העליון, המדגישות את עיקרון פומביות הדיון גם כשמדובר בעצורים.
צריך שייגרם לחשוד "נזק חמור"
נחזור לרגע לבסיס. חוק בתי המשפט קובע: "בית משפט ידון בפומבי". זוהי ברירת המחדל. אם לא נקבע אחרת, הדיון יהיה פומבי. לו יצויר שנבנה אולם משפטים ובו 7.5 מיליון מקומות, יוכלו כל אזרחי המדינה להיכנס לכל דיון. מאחר שהדבר אינו אפשרי טכנית, מותר לתקשורת לפרסם כל תוכן של כל דיון - וחוק לשון הרע גם מעניק לה חסינות מוחלטת מפני תביעות על פרסומים כאלו. לכן, פרסומם של הליכים משפטיים אינו עניין של עשיית חסד עם התקשורת, אלא יישום של עיקרון שנועד בראש ובראשונה להגן דווקא על החשודים מפני עריצות אפשרית של רשויות החקירה. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש לא רוצה לחיות במדינה בה אנשים נעצרים בחשכת לילה ומעצרם מוארך תחת איפול.
איסורי הפרסום בשתי הפרשיות האחרונות מתבססים על סעיף נוסף בחוק בתי המשפט: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום". כלומר: זה עניין שכל כולו מסור לשיקול דעתו של השופט. שופט א' יחשוב X, שופט ב' יחשוב Y. אך שניהם מחויבים לחזור קודם כל לעיקרון הבסיס: "בית משפט ידון בפומבי".
בשורה ארוכה של החלטות, כולל של בית המשפט העליון, נקבע שנזק הנגרם לחשוד מעצם פרסום שמו, אינו "נזק חמור" אליו התכוון המחוקק. ברור שלכל חשוד נגרם נזק, ולכן באה הדרישה ל"נזק חמור" דווקא. במה שונה עניינו של מנכ"ל "בחדרי חרדים" מעניינו של כל חשוד אחר? היכן הנזק החמור שייגרם דווקא לו? בר-אשר צבן אינה אומרת מילה על כך. לא תמצאו בהחלטתה (שאותה אסור לנו להראות לכם, כי בראשה מופיע שמו של החשוד) אפילו בדל נימוק.
אגב: בהמשך החוק נאמר שהמילים "שם של חשוד" כוללות גם "כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד". וכאן כמובן בר-אשר צבן סותרת את עצמה: אם מותר לפרסם שהאיש הוא מנכ"ל "בחדרי חרדים", אזי אין משמעות לאיסור לפרסם את שמו - אבל איסור פרסום השם אמור לכלול גם את התפקיד, אותו כאמור התירה לפרסם. במילים אחרות: או שמתירים הכל או שאוסרים הכל. ואם בר-אשר צבן אומרת בעצמה שכל מי שמסביב לסיפור יודע במי מדובר - ואני מבטיח לכם שהרבה מאוד אחרים (למשל: כל העיתונאים המסקרים את הפרשה וכל העורכים שלהם) יודעים גם הם - אזי אין מקום לאיסור הפרסום.
פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק
יש עוד היבט חמור לאיסורי הפרסום. הללו ניתנים תמיד רק במעמד המדינה והחשוד, כאשר מי שבאמת נפגע מהם - התקשורת - כלל אינה מיוצגת, ולעיתים אינה יודעת גם בדיעבד על הוצאת הצו. כל שיכולה התקשורת לעשות, הוא לפנות לבית המשפט לאחר הוצאת הצו ולבקש להסירו, כמובן תוך השקעה של משאבי כסף וזמן. לא עלה על דעתו של המחוקק, וממילא לא עולה על דעתם של השופטים, שמדובר בצו במעמד צד אחד, הפוגע הן בחופש הביטוי והן ב
חופש העיסוק - וזאת מבלי לשמוע את מי שנפגע ממנו.
ספק רב אם פגיעות אלו מוצדקות לנוכח פסקאות ההגבלה המצויות בחוק יסוד חופש האדם וחרותו ובחוק יסוד חופש העיסוק. האם הן "לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה הנדרש"? האם התכלית של שמו הטוב של החשוד גוברת על התכלית של פומביות הדיון? האם איסור פרסום גורף הנמשך ימים ארוכים הוא במידה שאינה עולה על הנדרש? לדעתי, התשובה חד-משמעית: לא בא' רבתי.
החלטות כאלו גם מלמדות על ניתוק של השופטים מסביבתם. דומה שבר-אשר צבן ודומיה סבורים שהעולם מתחיל ונגמר באולם שלהם, שהידע מתחיל ונגמר בהחלטות שהם כותבים. הם מתעלמים מעידן התקשורת והאינטרנט, הם אולי לא שמעו על גוגל, הם לא מביאים בחשבון בלוגים וטוקבקים אנונימיים. וזה צריך להדאיג אותנו לא פחות מאשר התעלמותם מאותו עיקרון יסוד של משפט במדינה דמוקרטית.
