המשפחה הלוחמת

הסכסוך רחב-המימדים במשפחה הערבית הידועה, אותו חשפנו כאן (יום א', 22.4.12), מהווה דוגמה בולטת לכשל בסיסי הטבוע בעצם קיומם וסמכותם של בתי המשפט למשפחה: העובדה שהם דנים בסכסוכי ענק ועושים זאת בדלתיים סגורות. דוגמה הרבה יותר בולטת וחשובה מתנהלת ממש בימים אלו באותו בית משפט: המחלוקת סביב ירושתו של יולי עופר.

כדי להבין מדוע המצב הזה בעייתי, כדאי שנחזור להתחלה, ליתר דיוק - לשנת 1995. אז הוקמו בתי המשפט למשפחה, בעקבות המלצה של ועדה בראשות השופט המנוח אלישע שינבוים. הרציו מאחורי הקמתם היה, כלשון הוועדה ודברי ההסבר להצעת החוק, שצעד זה "ירכז סמכויות, ייעל את המערכת, ימנע כפילויות בדיון ובהכרעות שיפוטיות, יאפשר פתרון שיטתי ומגובש יותר, יקצר את ההתדיינויות וכפועל יוצא יביא לפתרונות טובים יותר".

דברי ההסבר המשיכו ואמרו: "מכיוון שהשפיטה בענייני משפחה צריכה ידע, ניסיון וגישה מיוחדים מוצע לקבוע כי חלק מבתי משפט שלום יתמחו בענייני משפחה, ולשם כך ימונו, מבין השופטים, אלה שהם בעלי תכונות והכשרה מתאימות". זהו משפט חשוב מאוד, משום שהוא אומר במפורש שמטרתם של בתי משפט אלו היא לדון בנושאים משפחתיים המצריכים ידע מיוחד. כאלו הם, למשל, חלוקת רכוש בין בני זוג, משמורות ילדים או צוואות. כוונת המחוקק לא הייתה, ממש לא הייתה, שבית המשפט למשפחה יעסוק בעניינים שאין לו שום מומחיות ייחודית בהם.


החוק רחב בהרבה מאשר ההצעה המקורית


לאור אותו עיקרון, קבע הנוסח המקורי של הצעת החוק שבית משפט למשפחה ידון בין היתר ב"תביעה אזרחית שהגיש אדם נגד בן זוגו, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה". אלא שהחוק כפי שאושר הוא הרבה יותר נרחב. הוא מסמיך את בתי המשפט למשפחה לדון ב"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". והוא ממשיך ומגדיר משפחה כבני זוג בהווה או בעבר, ילדים, הורים, הורי בן הזוג, נכדים, סבים, אחים ואחיות שלו או של בן הזוג.

כאן נוצרה הפירצה הגדולה והחמורה. אותם אחים מסוכסכים עליהם סיפרנו, הלכו לבית המשפט למשפחה משום שהחוק מעניק לו סמכות לדון בסכסוך ביניהם. אך קריאת פסק הדין מלמדת בצורה ברורה ביותר, כי מדובר בסכסוך עסקי לכל דבר, שהפעם התרחש בין אחים. אילו היה מדובר בבני דודים, שלא לומר אנשים שאין ביניהם כל קירבה משפחתית, הוא היה מגיע למקומו הטבעי - בית המשפט המחוזי.

צריך לזכור שבית משפט למשפחה הוא בית משפט שלום. יתר בתי המשפט בערכאה זו מוגבלים לעניינים שעד 5 מיליון שקל. החוק העניק לבית המשפט למשפחה סמכות כספית בלתי מוגבלת, משום שלעיתים יש סכסוכים משפחתיים אמיתיים על סכומים גבוהים יותר. אך ספק רב אם הכוונה הייתה שבית משפט למשפחה ידון בסכסוכי ענק שאין להם שום רקע משפחתי מובהק, רק משום שהצדדים הם במקרה קרובים.


למקורבים יש מידע פנים


בעיה נוספת היא שבתי המשפט למשפחה דנים בדלתיים סגורות. הסיבה לכך ברורה ומוצדקת: יש עניינים משפחתיים רבים שהצינעה יפה להם, בפרט כאשר מעורבים בהם ילדים. אך אין לכך כל הצדקה כאשר העניין הוא סכסוך עסקי-מסחרי לכל דבר. נהפוך הוא: לא רק שעיקרון פומביות הדיון צריך לגבור במקרים כאלו, אלא שלציבור עלול להיגרם נזק ממשי מחשאיות הדיון.

מי שמוגדרים כיום כ"בעלי עניין" בחברות אינם רק בעלי מניות ומשקיעים, אלא גם עובדים, ספקים, נותני אשראי, משכירי נכסים ואחרים. יש חשיבות רבה מאוד למידע אמין ועדכני על מצבם של עסקים לפני שנכנסים להתקשרות איתם, ובתי המשפט הם מקור מרכזי למידע כזה. אך אם מתגלע סכסוך בין הבעלים והם יכולים ליהנות מחסיונו של בית המשפט למשפחה - המידע לא יגיע לידיעת מי שעושים איתם עסקים והם עלולים להיפגע קשות.

קל וחומר שהדברים אמורים בחברות ציבוריות. כבר הזכרנו את הסכסוך בין יורשיו של יולי עופר, לו יש בין היתר נגיעה לשאלת השליטה בבנק הרביעי בגודלו בישראל (מזרחי-טפחות). לא רק שמדובר בחברה מן הגדולות בבורסה הישראלית, אלא שמדובר בבנק עם מאות אלפי לקוחות. אבל כל אלו אינם יודעים דבר וחצי דבר על המתחולל מאחורי הקלעים. לבעלים ולמקורבים אליהם יש מידע פנים חיוני; לציבור - שמחזיק ביותר מ-50% ממניות הבנק, בשווי של 3.8 מיליארד שקל - לא אומרים דבר.


פומביות שממנה כולם ירוויחו


הפתרון לאנומליה הזאת הוא בהחזרת סמכותו של בית המשפט למשפחה למקום בו נועדה להיות מלכתחילה: לנושאים משפחתיים מובהקים. לכאורה, נעשה לפני שנתיים צעד בכיוון זה, כאשר נקבע שבתי משפט אלו ידונו רק בתביעה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". בדברי ההסבר ציין משרד המשפטים, שהכוונה היא "לתובענה אשר סיבת הסכסוך העומד ביסודה או מקורו, הינם יחסי משפחה, וכי על-מנת שתוקנה הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה, על הסכסוך המשפחתי לתרום תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה". ואולם, כפי שאנו רואים בפועל, בתי המשפט למשפחה ממשיכים לדון בסכסוכים מסחריים לכל דבר.

לכן, הפתרון צריך להיות כפול. ראשית יש לקבוע בחוק, כי בתי המשפט למשפחה לא ידונו בסכסוכים עסקיים, אלא אם כן ייקבע שהעילה המרכזית והדומיננטית בסכסוך היא יחסי משפחה, ובעיקר - יחסים בין בני זוג. כלומר: ברירת המחדל תהיה הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, ורק הוא יוכל להחליט האם להעבירו לבית משפט למשפחה.

שנית יש לקבוע, כי במקרים בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק, יפורסמו כל פרטי הסכסוך למעט כאלו שפגיעתם בפרטיות הצדדים תהיה חמורה. אם יש לבחור בין פרטיותם של בני משפחה לבין הגנת על אינטרס מהותי של מאות אלפים - הבחירה צריכה להיות באינטרס של הציבור הרחב. ואולי הדבר גם ישכנע את הצדדים להגיע להסכמות מבלי להזדקק כלל לבתי המשפט - דבר שממנו ייצאו נשכרים גם הם, גם בתי המשפט וגם הציבור בכללותו.