האלימות כתולדת "הכיבוש"? - קצת פרופורציות

כולנו עוסקים לאחרונה באלימות הקשה שמתחוללת לנגד עיננו, מוקרנת מכל צג רענן ונטחנת לאוזנינו בפי כל פרשן, מחנך ובעל דעה. ואכן התמונות קשות. משחקי הכדורגל שמסתיימים בהתגוששויות בסגנון חופשי של שחקנים ומאמנים, הצגות תיאטרון שמלוות בבריונות של נוער נבוב שכל ומגובות במכתב טרוניה ל..שחקנים, מכתב שחתום על-ידי איזו רכזת אינטליגנטית, שלא לדבר על רציחות מעשה יום-יום ובריוני כבישים שמפקירים את קורבנותיהם למוות. סדום ועמורה.

וכמו ברפלקס פאבלוב צצים מיד אותם בעלי האנג'נדות שממהרים להצהיר - הכל בגלל הכיבוש.

אז בואו נבחן את העובדות:

"הכיבוש" בהגדרתו השמאלית החל בשנת 1967. המדינה (למי שלא זוכר, השבוע הוא יקבל על כך תזכורת) הוקמה בשנת 1948. את אותן 19 שנים עשיתי כאן, כמרכיב בחברה שמתהווה במדינת ישראל ומאחר שזכרוני עדיין לא התערפל לחלוטין, יכול לספר לכם על הדברים הבנאליים של אותן השנים, דברים שלא נדונו בכותרות העיתונים.

נתחיל בבית הספר. מכות בהפסקות? מעשה שגרה. הצקות למורים? חלק מובנה מיום הלימודים. נמשיך ב"מלחמות" בין השכונות במהלכן הפגזנו איש את רעהו בגושי עפר,חבטנו אחד בשני בחרבות עץ ,חפרנו מלכודות-אדם בפרדס שמהם היו מוציאים ילדים שבורי גפיים, במכוניות שסחבנו ובחארקות השבועיות שהתקיימו בדרום ת"א (ואני גדלתי בהרצליה, מושבה רדומה של אנשי העבודה),נמשיך במשחקי הכדורגל בין קבוצות ערביות ליהודיות שבאופן מסורתי היו מסתיימות במכות רצח.

נזכיר איך המשטרה הצעירה השליטה סדר ופיזרה הפגנות שלא היו מביישות את משטרת דניה,איך הם כיסחו את הצורה של מפגיני ואדי סאליב כדוגמא, את הטרטורים שהיו מנת חלקנו בטירונות שהסתיימו לא פעם בחייל מיואש שירה לעצמו ברגל או בראש, את "הפגנות השבת" שמשתתפיהן חזרו הביתה(או לבית החולים) כשפאותיהן גזוזות, הקפוטות מרוטות ופנסים כחולים מותקנים בארובות עיניהם כמו במלחמה. ואלו רק מעט דוגמאות שאפיינו את חיי היום-יום שלנו לפני "הכיבוש", שאגב, איש לא הכתיר אותן בתואר "אלימות" כי הן היו מובנות מאליהן.

אובדן ערכים והרתעה בחברה

האם מלחמת ששת-הימים הייתה אמורה להפוך אותנו לחברת מופת ולהשיל מאיתנו את כל התופעות שהוזכרו לעיל? ממש לא. התופעה נותרה והתפתחה בד-בבד עם גידול האוכלוסיה, חשיפה הולכת וגוברת לסצנות ותמונות של אלימות קשה בתקשורת, העדר רצון או יכולות סינון של החומר הקשה מפני הילדים, הזנחה של מערכת החינוך והפניית היעדים להישגיות בלתי מתפשרת על חשבון חינוך לערכים והתנהגות תרבותית בכלל.

כישלון מוסד ההורות שמעניק גיבוי חסר פשרות לילדים מול כל מי שמעז לקרוא לגאון שלהם לסדר (באוזני עוד מצלצלת הסטירה שחטפתי מאמי על כך שקראתי בנוכחותה למורה שזימן אותנו לשיחה "הוא"), כישלון מערכת המשפט לקיים הרתעה באמצעות ענישה הולמת ולמעשה תרומתה המהותית של מערכת זו לבריונות ולפשיעה בכלל ואני יכול למנות עוד שורה של גורמים שתרמו נכבדות לרמת האלימות השורה במחוזותינו ואף אחד מהם לא קשור ל"כיבוש".

אז חסידי תיאוריית "הכיבוש" נא להירגע ולהשתדל שלא לנופף בדחליל הכיבוש אך ורק לצורך הוכחת האג'נדה הפוליטית שלכם.זה לא עובד.ואם רוצים באמת ובתמים למזער את תופעת האלימות אז צריך לטפל בגורמים האמיתיים והמוכחים ולא לחפש אותם בכוח תחת פנס "הכיבוש".