דיסקין ודגן - עבריינים

יובל דיסקין ומאיר דגן הם עבריינים שיש לעצור, לחקור, להעמיד לדין ולהשליך לכלא. חוק העונשין עמוס בעבירות שביצעו ומבצעים מי שעמדו בראש המוסד ובראש השב"כ. יהודה וינשטיין אינו צריך תלונה כדי להורות למשטרה לפתוח בחקירה; הראיות מתנוססות בכל אתרי האינטרנט. ואם וינשטיין אינו עושה זאת - הוא עצמו מבצע עבירה של הפרת אמונים.

כאשר דיסקין ודגן מתבטאים בנושאים ביטחוניים חיוניים זמן כה קצר לאחר שסיימו את תפקידיהם, הם מתבססים על מידע סודי ביותר שהגיע לרשותם מתוקף תפקידם. הם אינם פרשנים מן האקדמיה; הם אנשים שישבו בצומת הרגיש ביותר של קבלת ההחלטות הגורליות ביותר לבטחונה ולקיומה של המדינה. אפילו אם ירצו להבדיל בין מה שלמדו בזמן שירותם לבין מה שנודע להם לאחר מכן - זה כמעט בלתי אפשרי; אי-אפשר לשים מחיצה במוח ובזיכרון, ולקבוע מה ומתי בדיוק שמעו כל דבר.

מה שמוביל אותנו לעבירה הראשונה שהשניים ביצעו, ובמקרה של דגן - הרבה יותר מפעם אחת. כך קובע סעיף 117(א) לחוק העונשין:

• 
  "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים".
  

ואילו סעיף 118(א) קובע:

• 
  "היה אדם בעל חוזה עם המדינה או עם גוף מבוקר כמשמעותו בחוק מבקר המדינה, ובחוזה יש התחייבות לשמור בסוד ידיעות שיגיעו אליו עקב ביצוע החוזה, והוא מסר, ללא סמכות כדין, ידיעה כאמור לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שנה אחת".
  

העונש על עצם הדיבור הוא 15 שנות מאסר

העבירות הללו הן רק המנה הראשונה. הפטפוטים חסרי האחריות של דיסקין ודגן אינם יכולים שלא לסייע לשלטון בטהרן, המעוניין כמובן לדעת כל פרט אפשרי על הדיונים בישראל בנושא האפשרות של תקיפה באירן. במעשים כאלו עוסק סעיף 111 לחוק העונשין:

• 
  "מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו - מאסר עשר שנים; הייתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו - מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו - מאסר שלוש שנים".
  

גם אם דיסקין ודגן "רק" לא חשבו לפני שדיברו - הסיפא של הסעיף חלה על מעשיהם. ואפילו לא צריך שהידיעה תימסר ישירות לאויב, כפי שקובע סעיף 113(א):

• 
  "מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר חמש עשרה שנים".
  

עצם הדיבור הוא עבירה חמורה מאוד.

יתרה מזאת: אפילו אם דיסקין ודגן לא היו פותחים את הפה, אלא רק מחזיקים ברשותם רישומים הנוגעים לתפקידם - הם עבריינים. אני לא בטוח שאפשר לדבר בכזו נחרצות בלי להחזיק רשימות ומסמכים כלשהם, ובכל מקרה - גם את זה צריכה לבדוק המשטרה. והנה הסעיף הרלוונטי - סעיף 113(ג) לחוק העונשין:

• 
  "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים".
  

כדי שלא יהיה ספק, טורח המחוקק להסביר: "ידיעה סודית - ידיעה אשר בטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הכריזה, בצו שפורסם ברשומות, כי הם עניינים סודיים. ידיעה אשר תוכנה, צורתה, סדרי החזקתה, מקורה או נסיבות קבלתה, מעידים על החובה לשמרה בסוד, חזקה היא, כי בטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, אלא אם כן הוכח אחרת".

הרבה יותר חמור מאשר ענת קם

הלאה. ייתכן שאפשר לטעון, כי דיסקין ודגן מנסים לתקוע טריז בין ישראל לבין ארה"ב, ולחזק את הממשל האמריקני בדרישתו מישראל שלא לתקוף באירן. גם זו עבירה פלילית חמורה, כפי שקובע סעיף 121(ב) לחוק העונשין:

• 
  "על-אף האמור בכל דין, העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור בסעיף קטן (א) או לעניין שיש בהם לישראל, דינו - מאסר עשר שנים".
  

הסעיף הקודם אומר שמדובר ב"מדינה ידידותית", והסעיף הבא מסביר שמדובר ב"מדינה המקיימת קשרים דיפלומטיים או מסחריים עם ישראל או המרשה לאזרחי ישראל לבקר בארצה".

לאור כל זאת, הרי שברור לחלוטין שמעבר לחוצפה התהומית של דיסקין ודגן - לצאת בפומבי נגד הדרג המדיני לו היו כפופים ואותו שירתו למרות שכעת הם טוענים לליקויים חמורים בתפקודו - מעשיהם מהווים לכאורה עבירות פליליות מן החמורות ביותר שבספר החוקים הישראלי. כל דקה בה הם לא מובאים לחקירה ואף למעצר, מהווה אישור שבשתיקה מצד רשויות אכיפת החוק להמשך ביצוען של עבירות אלו, החמורות פי כמה מאלו שבהם הורשעה ענת קם.