ארבעה חודשים הם המון זמן בפוליטיקה, וסקרים שנערכים עוד לפני שנקבעו בחירות שווים במקרה הטוב רק את הנייר עליו נכתבו. אך מאחר ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אפשר לומר שאילו הבחירות היו מתקיימות היום – לא היינו רואים שינוי של ממש במפה הפוליטית. גוש הימין היה מנצח, הליכוד היה המפלגה הגדולה ביותר ובהפרש ניכר, כמה מנדטים היו עוברים בתוך הגושים ואולי שניים-שלושה היו עוברים ביניהם. אז בשביל זה להקדים את הבחירות?

יתרה מזאת: הכנסת היוצאת כיהנה 44 חודשים. זה מביא את הממוצע, מאז הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988, לכהונה של 41 חודשים – שבעה חודשים או 15% מהכהונה הקבועה בחוק. שלא לדבר על החילופים התכופים-עד-כדי-תזזית בחלק ניכר מתפקידי השרים. אין סיבה להניח שהכנסת ה-19 תיראה יותר טוב. אז להקדים את הבחירות בשביל שגם הבחירות הבאות יוקדמו?

התכונה העיקרית בה התהדרה ציפי לבני הייתה היושר שלה. זה התאפשר משום שבמצב של המערכת הפוליטית שלנו, היושר – שאמור להיות דרישת יסוד כמו ידיעת קרוא וכתוב – הפך לתכונה נדירה. אך האם התדמית הזו מוצדקת? נעזוב את העובדה שדווקא בימי לבני נעצרו מנכ"ל קדימה בחשד למתן שוחד וגזבר המפלגה בחשד במעילה בכספיה (ויש לאחרון טענות כבדות משלו נגד לבני וחבריה), ונעסוק רק בשבוע החולף.

לבני הפסידה לשאול מופז ולכן החליטה לעזוב את קדימה. הגיוני. היא לא לקחה איתה את המנדט. מכובד. אבל אז התחילו "מקורביה" לדבר על כך שאולי תחבור ליאיר לפיד, ואולי תקח איתה עוד חברי כנסת מקדימה להקמת מפלגה חדשה. כך מתנהגת מי שכונתה Mrs. Clean? לא ניצחתי אז אשרוף את המועדון? לא בחרו בי אז אפגע במפלגה? אני לא מנהיגה אז אצטרף למי שמתמודד מול המפלגה שלי? אבל בעצם, כאשר זוכרים כיצד קמה קדימה – על אדני מירמה וגניבת דעת – לא צריך להתפלא. מי שבגד בציבור בוחריו פעם אחת, לא יהסס לעשות זאת פעם שנייה.

להקדמת הבחירות יכולה להיות תוצאה חיובית אחת: אם אחריה לא ימשיך הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ בתפקידו כשר האוצר. אני לא אומר כלום על המדיניות הכלכלית, שממילא נקבעת מעל ראשו בידי בנימין נתניהו, אלא על הצורה בה הוא מנהל – או ליתר דיוק: לא מנהל – את משרד האוצר. צורה שהייתה גורמת לכל חנות מכולת לפשוט את הרגל בתוך כמה חודשים.

אחד התפקידים החשובים ביותר של ראש ארגון הוא ביצוע מינויים בכירים, ובזה שטייניץ נכשל שוב ושוב, ומה שיותר גרוע – הוא מסרב להפיק את הלקחים. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה הפארסה סביב מינוי מנהל רשות המיסים, ואך זו הסתיימה – ושטייניץ הסתבך שוב בדיוק באותה צורה, הפעם בתפקיד הממונה על השכר. כלכליסט חשף השבוע, כי מועמדו של שטייניץ, קובי אמסלם, אינו עומד בתנאי הסף – ממש כפי שהיה כאשר שטייניץ רצה את משה טרי כמנהל רשות המיסים. אותה בעיה וגם אותו פתרון מבית מדרשו של כבוד השר: להאריך את כהונת הממונה הנוכחי ולבקש מנציבות שירות המדינה לשנות את תנאי הסף. בפעם הראשונה זה היה מגוחך; בפעם השנייה זו כבר רשלנות.

פעם הייתי כותב מאמרי פרשנות לאחר פרסום הדוח השנתי של מבקר המדינה. היום כבר אין מה לומר. אותם ליקויים חוזרים במקומות שונים, ולפעמים אפילו באותם מקומות. כחוט השני לאורך הדוח שפורסם השבוע עוברים חוסר היכולת של המגזר הציבורי בישראל לתכנן ולבצע לטווח של יותר מכמה חודשים; ההתעלמות מדוחות קודמים של המבקר; ההתייחסות לחוק ולתקנות כאל המלצה בלבד; והימנעות מהסקת מסקנות אישיות כלפי האחראים למחדלים. אני מוכן להבטיח לכם, שהמבקר הבא יכתוב בדיוק את אותם הדברים.

יהודה וינשטיין הצליח השבוע לחסל את גוף הביקורת על הפרקליטות, עוד לפני שזה בא לאוויר העולם. הוא שכנע את חברי הכנסת שהגוף לא יקבל תלונות מהציבור מרגע הקמתו, מנע את החלת הביקורת על המשטרה (המגישה 80% מכתבי האישום), הבטיח שהגוף יפעל במסגרת משרד המשפטים, וקיבע את בחירת העומד בראש הגוף בידי... היועץ המשפטי לממשלה, או בשמו האחר: ראש התביעה הכללית.

זה לא גוף מפקח, זה לא גוף מבקר. זו אחיזת עיניים, המבטיחה ששום דבר לא ישתנה. הפרקליטות תמשיך לבקר את עצמה, פרקליטים פשלונרים ימשיכו לקבל קידום, הציבור ימשיך לחרוק שיניים. חברי הכנסת שהבטיחו חקיקה פרטית התקפלו, אולי משום שהבינו שמשרד המשפטים לעולם לא יתמוך בגוף ביקורת של ממש, ומשום שהם יודעים שבנימין נתניהו לא יעשה שום דבר נגד דעתו של וינשטיין, כל עוד הלה בודק (ובודק ובודק ובודק) את הבלון הקרוי "ביביטורס". ומי יפסיד? רק הציבור, אבל זה באמת חסר חשיבות.

מינהלת ליגה – משם תבוא הישועה לחולאי הכדורגל שלנו. זה מה שמוכרים לנו בעלי קבוצות ופרשנים למיניהם. זו כמובן שטות. הרי הבעלים יישארו אותם בעלים, המתקנים יישארו אותם מתקנים, הטיפול בנוער יישאר אותו טיפול בנוער, האוהדים יישארו אותם אוהדים, המשטרה תישאר אותה משטרה, השחקנים יישארו אותם שחקנים. אז במקום אבי לוזון (עבריין תנועה סדרתי) נקבל אנשים כמו אלי טביב (שהשתמש בזהות מזויפת)? במקום שטרן חלובה מראשון לציון נקבל את מיץ' גולדהאר מטורונטו? יעקב שחר יהיה פחות אוהד של מכבי חיפה מאשר לוזון הוא אוהד של מכבי פתח תקוה?

חוץ מזה, שכבר יש לנו ניסיון עם מינהלת ליגה – בכדורסל. אז בואו נראה מה היה לנו שם השנה: אלופה ידועה מראש, שתשחק ביורוליג בערך עד שנת 2058 בלי קשר לליגה הישראלית; רק 11 קבוצות שהצליחו להעמיד תקציב מינימום של 5 מיליון שקל; ליגה ללא יורדות אבל עם פלייאוף תחתון; המון שחקנים זרים בינוניים שדוחקים את השחקנים הישראלים. ועכשיו ראש המינהלה, אבנר קופל, הוא גם יו"ר ההתאחדות – בניגוד עניינים מובנה. אם זה מה שצפוי לנו גם בכדורגל, אז אפילו המצב הנוכחי פחות גרוע.